הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

תודות וסליחות

עצמי בשנות השמונים.jpg
ככה נראיתי בשנות השמונים. צילם: עדי נס. אני מזכיר לכם שאסור לי להשתמש בתמונות של אחרים:)

אי-שם, בסוף שנות השמונים, ביקרתי לראשונה בביתה של האסטרולוגית מרים בנימיני, בירושלים. הייתי אז שבור-לב, אחרי מותו של בן-זוגי הראשון, סער עפרוני, ממחלת שיתוק תקופתי, ולא ידעתי את נפשי ממבוכה ומצער. בו-בזמן הייתי סטודנט במסלול ישיר לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, מתרגל של פרופ' ישראל לוין לשירת ימי הביניים ומתרגל בתחום השירה בסמינר הקיבוצים.

     מרים אמרה לי אז דברים רבים וחשובים. ביניהם אמרה לי, שיהיו לי שני ילדים, מאישה צעירה, וכי יש מקצוע מסוים, בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, אבל אצליח בו מאוד.

     חלפו כמה שנים מפגישתנו, שתוכנה עודנו מצוי עמי על גבי קלטת שמע ישנה.

     בשנת 1992, אחרי עשר שנים כסגן עורך הספרות ב"על המשמר," סגרו את העיתון ואני מצאתי את עצמי מחוסר פרנסה. חברתי, אריאנה מלמד, סידרה לי אז עבודה כמשכתב חדשות בדסק הלילה של "חדשות," שם עבדתי תחת שרביטה של טלי בן עובדיה. בתוך כך, כתבתי יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר ירון, שביימה, את הקברט הסאטירי, 'היי רימונה,' שהועלה ב'במת הצעירים' של התיאטרון הקאמרי.

     מכיוון שאני כבר הייתי אז עיתונאי, עזרתי גם לכמה חברים וגופי תרבות להתחבר עם התקשורת. כך, למשל, לקחתי על עצמי ארגון כמה אירועים ודיווחם לתקשורת במועדון הפינגווין המיתולוגי, שעשיתי בו ערב עם 'ארוס,' שערו בנפשכם, וטיפלתי בקשר עם התקשורת בכול הנוגע לעבודתי המשותפת עם חברי, אמן המיצג דן זקהיים ז"ל.

     במלים אחרות, עסקתי כבר ביחסי ציבור, מבלי שידעתי שזה שמו של המקצוע.

     לפיכך סיכמנו, אילן חצור ואני, שבכל הנוגע לקברט שלנו אילן, שמחזהו 'רעולים' הועלה ב'קאמרי' וזכה להצלחה רבה, יהיה אחראי על הקשר עם התיאטרון, ואילו אני אהיה אחראי על הקשר עם כלי התקשורת.

     כתבתי הודעה לעיתונות על הקברט שלנו, וסידרתי לאילן ולי ראיון משותף אצל שוש אביגל ז"ל, בעיתון "חדשות."

     מקץ כמה ימים בא אלי שמואל הספרי, אז המנהל האמנותי של התיאטרון, בזמן חזרה אחרונה על הקברט. הוא שאל אותי האם אני יודע, שמקיימים כעת מכרז על תפקיד דובר התיאטרון הקאמרי, והציע לי לגשת אליו.

     "השתגעת?" צחקתי, "אתה הרי מכיר אותי. אני משורר, עיתונאי, רוצה להיות מחזאי. מה פתאום דובר?"

     "אתה מאוד מתאים לזה," השיב לי שמוליק.

     כעבור כמה ימים קרא לי נעם סמל לחדרו. הוא סיפר לי על המכרז לתפקיד, ואמר לי שהוא רוצה אותי בו. הגבתי בדיוק כמו שהגבתי לשמוליק. הודיתי לו, אבל אמרתי לו שזה ממש לא בשבילי.

     לקח לי כמעט שבוע של נסיעות אחר צהריים לעבודת לילה מתישה במערכת 'חדשות,' עד שנפל לי האסימון, והבנתי שמוצעת לי פה הזדמנות חיים. בערך כמו זו שהציע לי, עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, עורכי ומורי א.ב.יפה, ז"ל, עורך הדף לספרות של 'על המשמר,' שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה – ואז הציע לי להיות עוזרו. וזה החזיק שנים.

     צלצלתי לנועם.

     "נועם שלום, מדבר אילן שיינפלד. חשבתי על הצעתך והיא נראית לי," אמרתי לו, בקושי נושם, "מתי אני מתחיל?"

     "עכשיו!" צהל קולו של נעם סמל בטלפון.

     "טוב, תן לי חצי שעה לגהץ חולצה ואני מגיע אליך במונית," השבתי לו.

     מקץ חצי שעה ישבתי כבר במשרדו, בבניין התיאטרון הישן (שבו שוכן כעת תיאטרון בית לסין). נעם הודיע לי מה תנאי העסקתי, ואז אמר כך: "בעוד חודש תועלה ההפקה הראשונה תחת הנהלתי. 'ריצ'רד השלישי' בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובו של עודד תאומי. לאה ויצחק רבין יהיו בפרימיירה, וחסר לך שתיכשל."

     הוא יצא מחדרו והראה לי כוך קטן בקצה המסדרון, ולידו ישבה שולי, מזכירתו הנאמנה של אורי לוי, שהיה אז המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון. "זה החדר שלך, ושולי תעבוד גם איתך," אמר לי. "בהצלחה."

     נכנסתי לחדרון. הוא היה צר וקטן, ובו ארונית מדפים מאובקת. לא מכשיר טלפון, לא פקס, לא מחשב.

     איך מתחילים מכאן בכלל, שאלתי את עצמי.

     ואז התקשרתי לאורה לפידות, אשת יחסי הציבור הכי ותיקה בתחומי התרבות בארץ, וביקשתי את עצתה. ואחרי כן ירדתי לחנות 'סטימצקי,' ששכנה אז בפסז' הוד, מתחת לתיאטרון, עברתי על העיתונים היומיים ועל כתבי העת, ועל לוחות המשדרים של הרדיו והטלביזיה, והכנתי לי רשימת תפוצה ראשונה של עיתונאים ואנשי תקשורת.

     כך התחלתי את עבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כך גם הגעתי לכישלוני הראשון – מישהי (שוב אינני זוכר מיהי) יעצה לי לשבץ ראיון בלעדי עם עודד תאומי, כוכב 'ריצ'רד השלישי' במוסף '7 ימים' שערך אז רם אורן, ובמקביל גם ל'גלובס,' שערך אז אדם ברוך, ליום חמישי שלפני יום השישי בו יפורסם הראיון ב'7 ימים.'

     עשיתי כעצתה, מבלי לדעת שהייתה זו עצת אחיתופל. אדם היה מסוכסך אז עם ידיעות, ובעבורם עשיתי בדיוק את הדבר שהכי היה לי אסור לעשות. הרמתי למולם סדין אדום.

     ביום שישי בבוקר, כשהגעתי לתיאטרון, הייתה לי שיחה מרם אורן. הוא הודיע לי, שמה שעשיתי הוא חמור, ולפיכך, שבשנה הקרובה – אני מזכירכם, זה היה הדבר הראשון שעשיתי בתפקידי כדובר התיאטרון – אין לי מה להתקשר למוסף '7 ימים,' וטרק את הטלפון.

     העונש הזה החזיק שנה בדיוק. זו הייתה גזירה איומה, כי רק כתבה ב'7 ימים' הייתה יכולה למלא את אולמות התיאטרון מיד. נעם פנה אז לפולה מוזס, שהייתה חברת ועד הנאמנים של התיאטרון, וביקש ממנה לדבר על לבו של רם אורן. אבל ללא הועיל. רמי שמר על העונש שענש אותי בו, ודרכי את כול התיאטרון, על חודו של יום. ביום ה-356 לעונש צלצל אלי, והודיע לי שכעת אני יכול לשוב ולהציע הצעות ראיון למוספו.

     זה היה השיעור הכי קשה ויעיל שהיה לי אי פעם, בנוגע לשמירת בלעדיות. מאז לא כשלתי בזה עוד. ועל כך תודתי לרם אורן עד עצם היום הזה.

*

     עבדתי בתיאטרון שלוש שנים. בינתיים שמוליק התחלף בעמרי, ואורי התחלף ביפה ענתבי, מנהלת שהייתה ועודנה אהובה עלי מאוד, וגם עזרה לי רבות, ואני התעריתי בתיאטרון ובחייו, והייתי לדוברו. ידעתי שם ימים מסעירים, כישלונות יפים והצלחות גדולות. נעם סמל גיבה אותי בכול זמן, גם כשכשלתי, גם כששמוליק רדף אחרי באיום שירביץ לי, אני כבר לא זוכר אפילו למה, אבל הרתחתי אותו כהוגן – ואני התפרצתי למשרדו של נעם והתחבאתי, פיזית ממש, מאחורי כיסאו, בעוד הוא עוצר משמוליק מלחבוט בי.

     מקץ שלוש שנים כשכיר בתיאטרון הפכתי לעצמאי. פתחתי משרד יחסי ציבור, שהקאמרי היה גדול לקוחותיו, עד שלבסוף החליטו לשוב ולשכור דובר שישב אצלם. מאז עברו שנים. משרדי הפך לאחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בתחומי התרבות בארץ. בשיאו העסקתי עשרה עובדים, וטיפלתי ביחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל, בערוץ הראשון ובערוץ הילדים, בהופ ובערוץ ה-בי.בי.סי פריים, ובעוד שלל פסטיבלים ומופעים, ספרים ולהקות מחול ומוסיקה ועוד.

     את כול השפע הזה חזתה מרים בנימיני. אבל מי שפתח לי את השער אליו היה נעם סמל. ואת זה לא אשכח לו לעולם.

     החודש נעם מסיים את עבודתו בתיאטרון הקאמרי. זה נשמע לי יותר כבדייה, כבדיחה, מאשר כאפשרות בת-קיימא. זו הזדמנות להודות לו, לך, נעם, על ששינית פעם את חיי ממש מקצה לקצה. ידענו ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל דבר אחד היה תמיד ברור לי. יש לי מנהל והוא לצידי בכל מה שאעשה. ואם אפול, כפי שגם קרה, הוא יידע איך לחלץ את שנינו מזה.

     אז נעם, תודה. ואני מאוד מקווה שתקבל על עצמך עוד תפקיד ראוי ליכולותיך ולניסיונך עתיר השנים.

   *

     וכעת לסליחות.

     עכשיו לא יום כיפור. אבל מזה כמה חודשים אני מהרהר בטעויות שעשיתי כאדם צעיר. כעורך ספרות וכמבקר שירה. הייתי צעיר דעתן, מוכשר ונמהר. הייתי בטוח, כמו כול משורר ועורך צעיר בראשית דרכו, שאני יודע הכול, וכי יש בידי את מדת האמת שאין בלתה, בכול הנוגע ל'אופן הראוי' לכתוב בו שירה.

     במלוא התום הכרוך ביוהרת נעורים זו כתבתי כמה מאמרים, שנדפסו בזמנו ב'על המשמר,' שעד היום אני מצטער עליהם. היה מאמר אחד על מרדכי גלדמן (בעטיו כבר התנצלתי בפניו, תודה לאל, כי לקח לי הרבה זמן להבין את גדולת שירו), מאמר על הספר 'כ"ז שירים, או נתן היה אומר' ליעקב אורלנד, מאמר על שירתו של נתן יונתן, שהשתלחתי בו על הטון הרומנטי של שירתו ועל עולם דימוייו (אף על פי שבלבי אהבתי את שירתו למן נעוריי, והתאהבתי בדמות אבשלום שתיאר בשירו), וב'ספר האפשרויות' של דוד אבידן. והיו עוד. אבל אלה הכי זכורים לי.

     בגרתי מאז, ואני מקווה שגם קצת החכמתי. כיום אני אוסר על תלמידי הכתיבה שלי לומר דבר ביקורת איש על רעהו או על רעותו, נמנע מזה שנים מכתיבת ביקורת חדה מדי, ומשתדל לעסוק בטיפוח כותבים וכתיבתם תחת אשר אדון אותם לרותחין בשם איזו 'אמת' יחידה, הידועה לי בלבד.

     אינני יכול לבלוע לקרבי את מה שכתבתי. אבל אני יכול לומר, שאני מצר על כך מאוד. אין זכות לאף אדם לדון את חברו לכף חובה, על כתיבתו. זכותו של כול אדם לכתוב את חייו בדרכו. אפשר לאהוב זאת יותר או פחות, אבל לכול אדם יש את נשמתו הייחודית, את עולמו הפנימי הסגולי ואת סגנונו. ואין להשוות בין אדם לאדם.

     חבל לי רק, שאורלנד ואבידן ונתן יונתן כבר אינם בין החיים כדי לשמוע דבריי ולמחול לי. והלוואי והם שומעים אותי כעת בעולם הבא, ומחייכים ואומרים לי, 'מודה ועוזב – ירוחם.'

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.