טייס מתמחה מחפש נוסעים לטיסה טרנס אטלנטית – על סדנאות כתיבה

ilan shinefeld.jpg
אילן שיינפלד, "כורה ספרים". פורטרט בבגדי כורה במרתפי ספריית 'שער ציון בית אריאלה' (2002). צלם: דור גרבש. התמונה נתרמה לעמותה לילדים בסיכון. 

     תארו לעצמכם שאתם פותחים עיתון או דף פייסבוק, ונתקלים במודעה שזו כותרתה. היא מציעה לכם טיסה ממושכת, בתנאים נוחים ובתשלום מוזל, אבל בידי טייס מתמחה.

הייתם טסים איתו?

זה מה שאת/ה עושה, כשאת/ה הולך לסדנת כתיבה עם סופר או סופרת, שהוציאו ספר ראשון, אולי אפילו רב-מכר, וכבר בטוחים שיש להם מה ללמד אותך.

אתה מפקיד את נפשך, את רגשותיך ואת הנימים העדינים של היצירתיות המבקשת להיפתח בך בידי בני אדם, שיש להם אולי כוונה טובה, אבל הם לא בהכרח מתאימים להנחיית קבוצה בכלל, ולעבודה בתחום פיתוח היצירתיות בפרט.

יש המון מנחי כתיבה. כול אחד שכתב ספר ורוצה להתפרנס הופך את עצמו למנחה כתיבה. אך לא כול אדם כותב יכול להנחות את זולתו בתהליך הכתיבה. פיתוח כתיבה כרוך בהתפתחות אישית, בתהליך נפשי ורגשי עמוק. זו עבודת עומק, לא עבודת שטח. מדובר בגילוי מרחבים חדשים בנפש, שחרור קולות מודחקים, לא בתיקון תחביר וכתיב ובעיות סגנון. זו אינה עבודתו של מנחה כתיבה, אלא של עורך לשון.

כתיבה היא מקצוע של יחידים, וסדנת כתיבה אינה מהווה תחליף לחיי חברה. אבל אם ההנחייה נעשית נכון, נוצרת בסדנה קבוצת שווים, שחבריה וחברותיה מלווים אלה את אלה בכתיבתם ובחייהם גם שנים ארוכות אחרי כן.

איך תדעו אם אתם בידי המנחה הנכונ/ה?

  •      אם המנחה שלך נותן לך ביקורת על עבודותיך, הוא מנחה רע. הוא מפרנס את האגו שלו ואת המבקר הפנימי שלך. הוא בונה אצלך פדנטיות, לא מטפח בך יצירה.
  •      אם המנחה שלך מתחילה את המפגש השבועי בגירוי כתיבה, ומסתפקת בזה, זה רע. זה אומר שחסר לה ידע תיאורטי בתחומי הכתיבה. היא תוציא ממך חומרים אינטואיטיביים, אך לא תדע איך לכוון אותך לעצב את החומר הכאוטי על פי עקרון ארגון כלשהו. והשילוב בין השניים הוא חיוני למעשה היצירה.
  •      אם סדנת הכתיבה אינה מלווה בהקניית ידע סדורה ושיטתית, זה אומר שהסדנה שאתה משתתף בה היא שליפה מן המותן, פתרון של פרנסה, לא קורס מובנה.
  •      אם הסדנה מסתיימת בעונג הרפה והארעי של פרסום חוברת מפרי עטם של המשתתפים זה רע. היא מחנכת אותך לקוצר רוח, לציפייה לתגובה מיידית ולחוסר יכולת להשהות טקסט ולעבודה עליו גרסה אחר גרסה עד להבשלתו המלאה.
  •      אם בסדנה אינך לומד/ת לבצע תחקיר רגשי ותחקיר עובדתי, לשכתב ולעבור מגרסה לגרסה, אינך מקבל/ת את הכלים הדרושים לך להשלמתו של ספר.
  •      אם המנחה אינו עומד איתך על כתיבה יומיומית ומחויבות למעשה היצירה, ואינו עושה כן בעצמו/ה, הוא מנחה בעייתי. הוא תקוע בעצמו במחסום כתיבה.

מי המנחה שלך? האם יש לו עבר עשיר בהדרכה? האם הוא עבר דרך ארוכה כיוצר? האם הוא/היא סופר ידוע או סופר מתחיל, בן או נכד של קצב, של פוליטיקאי או של ראש ממשלה? אילו תפקידים מילא בעולם הספרות מלבד היותו יוצר? האם היה עורך/מתרגם/מורה/מרצה לספרות/מוציא לאור? כמה נקודות מבט על עולם הספרות וכמה כלים יש בידו להקנותם לך?

ישנם הרבה מורים ומורות לכתיבה בישראל, והרבה בתי ספר וסדנאות לכתיבה. רבים מכם, המבקשים להתנסות בכתיבה או מחפשים ליווי של אדם מנוסה במהלך כתיבתו של ספר, מוצאים עצמם נרשמים לסדנת הכתיבה הראשונה שהם מוצאים בגוגל. אחרי כן, במקרה הטוב אתם מתאכזבים מרה. במקרה הפחות טוב, הסדנה שחשבתם שתועיל לכם גורמת לכם לפקפוק עצמי ולמחסום כתיבה.

אני מזמין אתכם ואתכן להתנסות בדרך אחרת. במסע מתמשך על פני שלבים ברורים וידועים, שמשכו תלוי רק בך. בואו להתנסות אצלי בקורס הראשון, שכולו עוסק בגירויי יצירה, ומלמד איך לעבוד עם זיכרון וזיכרונות, חושים ורגשות, חלומות וקולות פנימיים ועוד. אחרי כן תוכלו, אם תרצו, להמשיך איתי בקורס על יסודות הדמות והעלילה, ואז לעבור לקורס הבוגרים, במהלכו מדי שבוע נפגשים החברים והחברות בקבוצה, שומעים מפי הרצאה על דרכי העיצוב של מסע הגיבור, וכותבים עוד פרק בספרם הבא.

בתום כתיבתה של הגרסה הראשונה כתב-היד מועבר אלי לחוות דעת, שאורכה בדרך כלל כ-16-20 עמודים, המהווה תכנית עבודה לשכתוב ולכתיבת הגרסה השנייה. אחרי כן, אם תרצו, גם אערוך את ספרכם.

שמי אילן שיינפלד. אני מדריך ומורה מגיל 14, בתחילה בתנועת הנוער, אחרי כן בצבא, ואז באוניברסיטאות ובמכללות, בבתי ספר ובמסגרות פרטיות. אני כותב מגיל 14, בכול סוגות הכתיבה. שירה, סיפורת, דרמה, ספרות ילדים, ביקורת, מחקר, מאמרים, טורי דעה, בלוגים והודעות לעיתונות.

מגיל עשרים ואחת, עם שחרורי מן הצבא, שימשתי במשך שתים עשרה שנים כסגן עורך הספרות בעיתון "על המשמר." אחרי כן כיהנתי כדובר התיאטרון "הקאמרי" במשך שלוש שנים, ועוד עשר כאיש יחסי ציבור בתחומי התרבות. בו-בזמן ייסדתי כתב-עת לספרות, הוצאה לאור ומשרד יחסי ציבור עצמאי, ערכתי אלפי יצירות ומאמרים משל טובי הסופרים בישראל, כעורך ספרותי, וכן מאות ספרים.

אני מכיר את תהליך הכתיבה והעבודה על ספר משלב הרעיון ועד שלב הכריכה, ההדפסה, השיווק ויחסי הציבור. למעשה, אני היחיד בישראל שיכול ללוות אותך מצעדיך הראשונים בכתיבה ועד לשיווק הספר לקהל הקוראים.

אני מלמד כתיבה מזה שנים רבות. עשרות מתלמידיי ותלמידותיי כבר הוציאו לאור ספרים, שנכתבו תחת הדרכתי. חלקם אף זכו בפרסים.

אני מזמין אותך לצאת איתי למסע הנפלא, המחכים והמצמיח הזה, של תהליך הכתיבה.

סדנאות בוקר בתל אביב

סדנת הכתיבה החדשה שלי תתקיים מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 10-13, בבית הסופר בתל אביב.

סדנת הכתיבה למתקדמים, בוגרי הקורס הראשון שלי,  תתקיים מדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב.

סדנאות ערב בתל אביב

סדנאות הכתיבה לבוגרים, העובדים על ספר בהנחייתי, תתקיימנה מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 17-20, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצה הוותיקה) ומדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצת הבוגרים החדשה).

סדנאות און ליין

אם אין באפשרותך ללמוד בשעות הבוקר, תוכל ללמוד אתי בכיתה וירטואלית און-ליין. הקורס און ליין יתקיים בימי רביעי, החל מ-7.3.18, בשעות 20-22.

סדנאות לתושבי הצפון ומשגב

סדנת מתחילים חדשה תיפתח בימי שני , החל מ-12.2.18, בשעות 19-22 בספרית "יד שטרית" בטבריה (הרשמה דרך הספריה בלבד, לא כאן)

סדנה חדשה לכתיבת שירה בלבד תיפתח בימי רביעי בשעות 19-22, החל מ-31.1.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנת מתקדמים חדשה תיפתח בימי חמישי בשעות 19-22, החל מ-1.2.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנאות נוספות תיפתחנה במכללת כנרת בהמשך השנה (הרשמה דרך היחידה ללימודי חוץ במכללה)

     מחיר הסדנאות: 1800 ש"ח ל-12 מפגשים. ההרשמה בטופס להלן, במייל ilan@isheinfeld.com או בטלפון 0522-300098. ניתן לשלם בתשלומים בכרטיס אשראי. כל הסדנאות פתוחות גם בפני בני נוער וצעירים לפני צבא, או עולים חדשים/כותבי אנגלית. ניתן להגיש עבודות בשפה האנגלית. כל הסדנאות מלוות בחוברות טקסטים, מחייבות שימוש במחשב ובאינטרנט וכרוכות בהגשת עבודות מדי שבוע.

     אם ברצונך להבטיח את השתתפותך באחת הסדנאות הפרטיות שלי, תוכל להקדים ולשלם כאן.

סדנת כתיבה בהנחיית אילן שיינפלד

סדנת כתיבה למתחילים, למתקדמים, לבוגרים, לשירה או לסדנה און ליין, כול סדנה למשך 12 מפגשים.

₪1,800.00

     אשמח לשמוע ממך, ואשמח על הפצת פוסט זה למי שנראה לכם/ן שעשויים להתעניין בסדנאות הכתיבה שלי.

     בתודה,

אילן שיינפלד.

 

מודעות פרסומת

מסע הגיבור ומסע היוצר – קורס כתיבה חדש למתקדמים.

 

אשת1

  אני שמח להודיע לכם על פתיחת קורס מתקדמים בהנחייתי, במסגרת פרטית. הקורס יימשך במשך 12 מפגשים, בשעות 10.00-13.00 בבית הספר למקצועות הפרסום ע"ש תרצה גרנות ז"ל, ACC, בשדרות יהודית 35 בתל אביב, תאריכים הבאים: ימי ראשון 25.6.17, 2.7.17, 9.7.17, 16.7.17, ואז ימי שלישי 25.7.17, 1.8.17, 8.8.17, 15.8.17, 22.8.17, 29.8.17, 5.9.17 ו- 12.9.17.

     עלות הקורס: 1800 ₪. ניתן לשלם בשלושה צ'קים או במזומן. לא ניתן לשלם בכרטיס אשראי. מחיר הנחה מיוחד למשלמים מראש בהעברה בנקאית: 1500 ₪.

     בקורס הקודם למדנו לעשות שימוש בחומרים אישיים כבסיס לסיפור/תסריט. בקורס זה נצא למסע של תהליך יצירתי שלם – נמצא רעיון, נחקור ונפתח אותו בדרכים שונות.

     ההשתתפות בקורס מחייבת שימוש במחשב וכתיבה בכיתה ובבית. ישנם שיעורים שתידרשו להביא אליהם דברים ספציפיים. אנא שימו לב לרשימה בסילבוס. לשיעור הראשון עליכם להביא כתבי-עת ועיתונים ישנים ומספריים לגזירה.

     את עבודות הבית עליכם לעלות, כבעבר, אל אתר האינטרנט www.isheinfeld.com

הפורום שלכם סגור בפני גולשים אחרים.

     יש להגיע לכיתה עם מחברת ספירלה CAMBRIDGE צהובה עם שורות (15X22 ס"מ) ועט פיילוט כחול.

סילבוס

המפגש הראשון – תחקיר ופיתוח רעיון – מהי היצירתיות, רעיונות מתנגשים, איסוף רעיונות, תצפיות, הקשבה, התבוננות, הכתיבה כפקידות של המוזה.

למפגש יש להביא כתבי עת ועיתונים ישנים, מספריים לגזירה ו – 6-10 תיקיות קרטון דקות A4 לתיוק.

המפגש השני – האירוע המחולל, מבנה העלילה ושגרת הכתיבה – זמן היצירה, פתרון בעיות, סיועו של התת-מודע, איך לזמן את המוזה, מחולל הרעיונות.

למפגש יש להביא מלבד מחברת הכתיבה הקבועה עוד בלוק צהוב דק שלם או חבילת כרטיסיות בגודל בינוני.

המפגש השלישי – המערכה, הסיקוונס, הסצנה והביט וכן השראה וחשיבה יצירתית – חפצים וטקסים אישיים, חשיבה דיברגנטית וחשיבה קונברגנטית, מה עושים כשנתקעים עם סצנה.

המפגש הרביעי – פתיחות. מהן ההבטחות שמבטיחות פתיחות לקוראיהן. מה צריך להיות כלול בפתיחה, מהי פתיחה רעה. וכמו כן – למה אנחנו כותבים? איך תמצא את הנושא שלך? מהי ראיית עולמך? מתי עברת את 'קשת הגיבור'?  איך תעבירו את תפיסת חייכם לקולנוע/לספרות/לתיאטרון?

המפגש החמישי   – הפרוטגוניסט, האנטגוניסט, ופיתוח הקונפליקט. אמצע הסיפור ותחנותיו.

המפגש השישי –  תיאור, דיאלוג וסיפר. מה תפקודם ומה היחסים ביניהם.

המפגש השביעי – תחנות הסיפור המיתי א' – הגיבור בעולמו הרגיל, הזימון להרפתקאה, הסירוב לזימון, המפגש עם המורה החכם, האימון והלימוד לפני היציאה למסע, שלוש מתנותיו של המורה החכם.

המפגש השמיני – תחנות הסיפור המיתי ב' – חציית הסף הראשונה, מבחנים, בעלי ברית, אוייבים, ההגעה למערה הפנימית, הניסיון הקשה ביותר, התמודדות כמוות ולידה מחדש, הצל/האנטגוניסט, הניצחון, הפרס, ההתגלות והתנפחות האגו, הדרך חזרה, תקומתו של הרע והסתערותו הנואשת, המרדף והשיבה הביתה.

המפגש התשיעי –  דמויות המסע – הגיבור, המורה החכם, שומר הסף, המבשר, משנה הצורה, הצל, הנוכל/מאחז העיניים. מדיטציית המסע.

המפגש העשירי – תחבולות הסיפר.

המפגש האחד-עשר – מהו סגנון, איך נוצר סגנון אישי, וכן – איך יוצרים בסיפור מתח, מהי ספרות מתח ומהם חוקי המותחן והמותחן הפסיכולוגי.

המפגש השנים עשר – עקרונות בשכתוב ועריכה, ועוד על מהות החוויה האסתטית.

לפרטים ולהרשמה:

 אילן שיינפלד, טל' 0522-300098. ilan@isheinfeld.com

שלכם,

אילן שיינפלד.

איפה אני נמצא

לקראת שבוע הספר, אסתובב הרבה ברחבי הארץ. לטובת מי שמבקשים להיפגש אתי, להלן כל האירועים שאשתתף בהם במהלך חודש יוני, ובהם גם מפגשי הסדנאות שלי, לתלמידים המבקשים להשלים שיעור שהחסירו.

יום שלישי 6.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. נושא: מספר, מחבר, המלהב"ד והמספר הבלתי מהימן.

יום רביעי 7.6.17 בשעה 18.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בחיפה. כתובת: גן שמואל, רח' היינה, חיפה.

יום חמישי 8.6.17 בשעה 20.00 – 'תובל בנעלי בית'. מפגש יוצר אתי בביתי, בקיבוץ תובל.

יום שישי 9.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 4 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. נושא: רגשות.

מוצ"ש 10.6.17 בשעה 20.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בדוכני הוצאת כינרת זמורה, בשבוע הספר בתל אביב. כיכר רבין.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: תחבולות הסיפר.

יום ראשון 11.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום שני 12.6.17 בשעה 10.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות צומת ספרים בעיר ימים נתניה.

יום שלישי 13.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 11 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. נושא: מונולוג הווידוי.

יום חמישי 15.6.17 בשעה 20.00 – מפגש עם ד"ר גלעד מאירי בסינמטק ירושלים, על 'אשת הפיראט היהודי,' ואחריו הקרנת הסרט 'ירח מר' של פליני.

יום שישי 16.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 5 בסדנת המתחילים במכללת כינרת. הנושא: רגשות סותרים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתקדמים, בית אילה, שד' בן גוריון 13 תל אביב. הנושא: סיומים.

יום ראשון 18.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 8 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: חלומות, משאלות והתת מודע.

יום שני 19.6.17 בשעה 17.00 – חתימה על ספרי 'אשת הפיראט היהודי' בחנות סטימצקי, ב'ביג' כרמיאל.

יום שלישי 20.6.17 בשעה 10.00 – מפגש 12 בסדנת המתחילים, בית אילה, שד' בן גוריון 13, תל אביב. הנושא: נשף סיום.

יום חמישי 22.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: הצל.

יום שישי 23.6.17 בשעה 09.00 – מפגש 7 בסדנת המתחילים, מכללת כינרת. הנושא: פרספקטיבות וקולות פנימיים.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 10.00 – מפגש ראשון בסדנת המתקדמים הפרטית, ביה"ס למקצועות הפרסום ACC, שד' יהודית 35, תל אביב. הנושא: מניין לוקחים רעיונות לסיפורים? כתיבת סינופסיס ועוד.

יום ראשון 25.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 9 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: הצל.

יום שלישי 27.6.17 בשעה 17.00 – מפגש 1 בסדנת המתחילים, בי"ס חשיפה, הכפר הירוק. הנושא: זיכרון וזיכרונות.

יום חמישי 29.6.17 בשעה 19.00 – מפגש 10 בסדנת המתחילים, ספריית שלומי. הנושא: מספר, מחבר, המלהב"ד ומספר בלתי מהימן.

שלכם/ן,

אילן שיינפלד.

לחצות את הפחד – לכתוב ספר עוד בחורף זה (פוסט אישי והזמנה לסדנאות הכתיבה שלי)

בשבוע שעבר נתתי בסדנת הכתיבה שלי למתחילים את התרגיל 'לו הייתי יכול הייתי.' ביקשתי מן התלמידות והתלמידים להשלים מהר, חמש פעמים, את המשפט הזה, ואז, בבית, לכתוב סיפור על דמות, שעושה את צעדיה הראשונים למימוש אחת מאופציות הקיום החליפיות האלה, או על דמות, שכבר הגיעה למקום הזה.

מה שלא אמרתי לתלמידיי ולתלמידותיי זה, שכאנשים כותבים אנחנו תמיד משחקים בנדמה לי, וכי השאלה הראשונה שאנו שואלים את עצמנו ביושבנו לכתוב ספר חדש, וככל שהוא מתגלגל מפרק לפרק, היא – 'מה היה קורה אילו.' מה היה קורה לדמות שלנו אילו הייתה נקלעת למצב זה או אחר, ופועלת כך או כך, ואז – מה היה קורה הלאה.

אבל הדבר הכי חשוב שלא סיפרתי להם הוא – שהסדנה לכתיבה שלי מלמדת דבר אחד פשוט: אם את/ה בא/ה אליה, כדי לכתוב, אתה גם כותב. מתחייב. לומד לכתוב מיום ליום, משבוע לשבוע, עד שבסוף שני סמסטרים כבר יש בידך די והותר חומר לפחות לספר אחד, ולמעשה להרבה יותר.

תלמידותיי הבוגרות, הנפגשות בביתי כבר מזה שבע שנים, נמצאות כול אחת אחרי ספר אחד או שניים. והן ממשיכות להגיע הנה, מדי שבוע, עם פרק חדש מתוך הספר הבא שהן כותבות. לשמחתי הרבה, הן עדיין מפרנסות את כתיבתן מאותם רעיונות ראשוניים, היוליים, שכתבו אצלי אי-אז, לפני שבע שנים, בסדנת המתחילים ב'אסכולות.'

הן כבר למדו, שכדי לכתוב צריך לגבור על הצנזור ועל המבקר הפנימי, ולהופכם לעורכי הגרסה השנייה, אך לא הראשונה. הן כבר יודעות, שהדרך היחידה לנצח את הפחד מפני הכתיבה היא להעניק אותו כמתנה לאחת הדמויות בספר. ואז פתאום מתחולל נס. הפחד הזה כבר לא שלך. את משתחררת ממנו לחלוטין. הוא לא שלך, אלא של דמות. לא את פוחדת מפני הקשיים והמעצורים, החשיפה או התלות בתגובת הסביבה, הכרוכים בכתיבה – זו הדמות פוחדת מזה, בדרכה ובעולמה.

סדנת המתחילים הבאה שלי נפתחת בשבוע הבא. ביום ראשון 1.11.15 בבית הסופר בתל אביב. טלפון להרשמה: 03-6953256/7. סדנת מתחילים נוספת תיפתח בבית ספר 'חשיפה' של האוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק, ביום חמישי 26.11.15 בשעה 19.00 בערב. טלפון להרשמה: 03-7660632.

סדנת המתקדמים הבאה שלי, המיועדת רק לאנשים שכבר עברו אצלי סדנת מתחילים, נפתחת בשבוע הבא, ביום שלישי 3.11.15, בשעה 10.00, בבית ספר 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, בשדרות בן גוריון 13 בתל אביב. טלפון להרשמה: 03-5278504.

סדנאות הבוגרים שלי, המיועדות אך ורק לאנשים שעברו אצלי סדנת מתחילים וסדנת מתקדמים, מתקיימות בימי רביעי בין 10.00-13.00 ובימי חמישי באותן שעות, בביתי שבנווה צדק.

כמו כן אני כמובן ממשיך לקבל כתבי-יד לחוות דעת ו/או לעריכה גם מאנשים שאינם נמנים על תלמידיי.

השבוע היה לי רגע של קורת רוח, כאשר שבתי הביתה ובתיבת הדואר שלי חיכתה לי מעטפה, ובה ספרה החדש של תלמידתי לשעבר, עוה"ד רחל לוברמן, "שלכם, אסתר," שראה אור זה עתה בסדרת "נהרה" בהוצאת ספריית בית אל. הספר הזה נכתב כולו במהלך סדנאות הכתיבה שלי, וגם עבדתי עליו עם רחל, במתן חוות דעת, שהייתה תוכנית עבודה לכתיבת הגרסה הבאה.

שלכם אסתר

הספר הוא סאגה משפחתית חוצה יבשות, המתפרשת על פני שלושה דורות. מסע סוחף בין אירופה, אפריקה וירושלים, הפותח צוהר אל חייה של משפחה אחת בתקופה מרתקת וסוערת של חורבן ותקומה.

אסתר, היתומה מאב, מגיעה עם אמה פשה דבורה לארץ ישראל. אם ובתה בודדות במערכה על הקיום, הפרנסה ו המעמד.

אך אהבה חדשה ופרנסה מובטחת בארץ רחוקה משבשים את חלום המשפחה.

לאורך הספר נחשפים עשרות מכתבים, שנמצאו כמאה שנה לאחר כתיבתם, הפורשים מניפה נוגעת ללב של סודות, אהבות, אכזבות, תקווה וגעגועים.

את הספר ניתן לרכוש כאן.

עוד אירוע מרגש שזכיתי להשתתף בו השבוע היה השקת ספרה של תלמידתי וחברתי, תמרה אור-סלילת, "הטמרות." את הספר הזה ערכתי בעצמי והוצאתי לאור בבית ההוצאה שלי, הוצאת שופרא לספרות יפה.

הטמרות

הנה שיר אחד מתוך הספר היפהפה הזה:

תַּבְנִית

עֲבָרֵנוּ הַמְּשֻׁתָּף עִצְּבָה

אוֹתָנוּ, נוֹצְקָה בָּנוּ,

וּדְרִישׁוֹתֶיהָ מְרַסְּקוֹת

שְׁאִיפוֹתֵינוּ לְאַבְקַת כַּנְפֵי פַּרְפָּרִים

עַל אֶצְבַּע שֶׁנִּסְּתָה לֶאֱחֹז, לַשָּׁוְא.

הַחֲלוֹם מַתְחִיל כָּאן, בַּיְּסוֹד הַנָּזִיל

שֶׁל הָרֶגַע הַזֶּה, מִתְפַּשֵּׁט בְּגַלֵּי תּוֹדָעָה מַעְגָּלִיִּים

בִּבְרֵכַת הַזְּמַן הַמְּהַדְהֵד קוֹלוֹת קְדוּמִים,

קְרִיאַת סִירֶנוֹת בּוֹגְדָנִיּוֹת.

אַל תַּבִּיט לְעֶבְרָן, הַמְשֵׁךְ לַחְתֹּר בִּנְהַר חַיֶּיךָ,

אַזֵּן עַצְמְךָ עַל הַזֶּרֶם הַמְּפַלֵּס דַּרְכּוֹ,

הֱיֵה הִשְׁתַּנּוּת מַתְמֶדֶת.

הסירנות, דמויות מיתולוגיות שחציין דג וחציין אישה, נהגו לפתות את המלחים בשירתן הענוגה ובפניהן היפות. כשקפצו המלחים למים היו מושכות אותם אחריהן ומטביעות אותם. הרקליטוס, פילוסוף יווני, אמר: "מים מתחדשים תדיר זורמים על אלו שנכנסים לאותו נהר".

אם ברצונך לכתוב, זה הזמן להצטרף לסדנאות הכתיבה בהנחייתי. ולתלמידיי, שרוצים לחדש קשר – אתם כמובן מוזמנים לעשות כן. כמו שאמרתי לכם במפגש הראשון שלנו אי–פעם יחד, אני מחויב אליכם לחלוטין.

בברכת יצירה פוריה וחורף נעים,

אילן שיינפלד.

על התהליך היוצר ופניית הפרסה

פניית פרסה

אחת הדברים הכי מתסכלים שאני חווה, מעת לעת, כסופר ועורך, שהוא גם מורה לכתיבה, הוא פניות הפרסה של תלמידיי. כלומר, רתיעה לאחור דווקא אחרי שעשו תהליך יצירה מפואר, שלם, ובידם כתב-יד עשוי לתפארת. ערוך, מוגה ומוכן לדפוס. התופעה הזאת התרחשה פעמיים בקרב תלמידותיי בזמן האחרון, והיא מטרידה את מנוחתי מאוד. עד כדי כך, שחיכיתי עד שארגע קצת כדי לכתוב עליה.

ג'וליה קמרון, מחברת הספר "דרך האמן," ספר חובה על יצירתיות, ובו קורס עצמי לשחרור היצירתיות, שיכול כול קורא לעשות עם עצמו, מדברת על פניות פרסה כאלה. הן מזדמנות בחייו של כול אמן, ועל פי רוב – דווקא שעה שהוא עומד על סיפה של הרפתקה חדשה, של גילוי מסעיר, של העמקה גדולה יותר במעשה היצירה שלו, או, כפי שאני מגלה כעת, רגע לפני פרסומו.

פניית הפרסה היא, בעיניי, המתקפה האחרונה של כוחות הביקורת העצמית, הצנזורה והפחד, על האדם היוצר. דווקא שעה שהוא עומד בפני שחרור יצירתו אל העולם, שבים ותוקפים אותו פחדיו העמוקים ביותר. שהוא לא שווה כלום, שכלל אינו סופר, שכל מה שעמל וטרח עליו במשך שנים ארוכות של כתיבה הוא, בסופו של דבר, מעשה של כותב חובב, יצירה חובבנית, שבשום פנים ואופן אין לה מקום על מדפי הספרים בחנויות, ודאי שלא במדפי הספריות הציבוריות. שמוטב לו לשוב לשגרת ימיו, ואפילו לשגרת כתיבתו, בתנאי אחד – שיזכור, או תזכור, שהוא/היא אינו/ה סופר/ת, שהוא רק מתנסה בתחום. אולי למד משהו, ואפילו קיים תהליך יצירתי ממושך, על מעלותיו ומורדותיו, אבל בזה אין לומר שהוא/היא סופר או סופרת. הם רק התנסו, פעם אחת בחייהם, במגרש המשחקים של 'הסופרים הגדולים באמת.'

הדברים הללו הם, כמובן, פרי רעות רוח, שטות גמורה. הם אוסף של קולות פנימיים נבזיים, המנסים למנוע מן האדם היוצר את מימוש משאלתו ואת מימוש יצירתו. שהרי ספר קיים רק כשקוראים בו. כל עוד אינו ניתן בין דשי כריכה, ומצוי בחנויות הספרים, אינו אלא כתב-יד, הבטחה של פוטנציאל, יפה ונפלא ככל שיהיה, אבל לא ממומש. רק כאשר מעשה היצירה עושה את דרכו אל העולם, ואין זה משנה, לצורך כך, אם מדובר ביצירה מוסיקלית או ביצירת אמנות, בספר או בפסל או בתמונה, רק כאשר תודעתו של קורא/צופה מתבוננת בו, מעבדת אותו לתוכה, מהדהדת ומגיבה אליו, רק אז מעשה היצירה הופך לחי, לפועם, לשלם באמת. שהרי כל מעשה יצירה הוא 'תרגום' של דברים השרויים בעולמנו הפנימי לשפת סימנים, ועצם פעולת ה'תרגום' הזאת באה מתוך צורך בביטוי עצמי, ואין ביטוי עצמי ללא אוזן שומעת או עין רואה. הרי זה תרתי דסתרי.

בעבורי, התסכול למול פניות פרסה כאלה הוא עמוק ביותר. שכן, בשמונה השנים שבהן אני מלמד כתיבה, פגשתי מאות בני אדם. מתוכם, עשרות המשיכו איתי לקורס המתקדמים ומתוכם מספר מצומצם עוד יותר לסדנאות בוגרים, שבהן ישבו וכתבו ספרים, ולעתים יותר מספר אחד. למן הרגע שפגשתי באדם, המבקש להתנסות בחווית הכתיבה, אני קורא כול מה שהוא מביא בפניי, מגיב, מציע כיוונים לפיתוח הטקסט. כאשר אדם כזה ממשיך ועובר אצלי מקורס המתקדמים לסדנת הבוגרים הוא מביא, מדי שבוע, פרק מספר שנכתב במהלך הסדנה. אני מגיב לכל פרק, ואחרי כן גם מקבל לידיי את כתב היד המלא, כותב עליו חוות דעת מפורטת, שהיא למעשה תוכנית עבודה על הגרסה השנייה – ועל פי רוב גם מקבל את הספר לידיי לעריכה, בתום כתיבתה של הגרסה השנייה שלו. לעבור תהליך ממושך כול כך, עם קבוצה נבחרת וטובה כול כך של בני אדם, רק כדי לעצור לבסוף לפני קו הסיום, שעה שהספר כבר ערוך ומוגה ומוכן לדפוס, זו חוויה מאוד מתסכלת. היא מתסכלת אותי לא רק משום הדרך שעברתי עם האנשים האלה, אלא גם משום שאני מקדיש להוראת הכתיבה את הטובים שבימיי ואת הטובות בשעותיי.

הבוקר קיימתי מפגש סדנה במהלכו הבאתי בפני תלמידותיי סדרת גירויי שליפה, שנועדה לבדוק איתן מהי יצירתיות בעבורן, מהי חירות בשבילך, כיצד הגיבו סובביהן בילדותן על גילויי היצירתיות שלהן, מה עומד בינן לבין יצירתן ולבין מימוש יצירתן כיום, ועוד. התשובות שקיבלתי היו מגוונות, אבל בבסיסן עמדו הפחד מפני חשיפה, הפחד מפני ביקורת – וההיענות האילמת, התבניתית, לסוגי מדכאים שונים, מדכאי יצירתיות, למן הילדות.

אני מקווה שהצלחתי לנער אותן קצת, להרהר שוב באופן בו חלקן מחבלות, באורח לא מודע, במימוש היצירה שלהן. אני מקווה זאת בכל לבי, משום שאני אוהב כל אחת מתלמידותיי בכל לבי. למעשה, כבר מזמן אני מתייחס אליהן ואל יצירתן כאל חלק ממני. כל כך הרבה ממני משוקע בהן וביצירתן, עד שכל פניית פרסה מצידן מתפרשת אצלי כפניית פרסה בעולמי שלי, מהדהדת בי את הזמנים שבהם אף אני נענה, למגינת לבי, לחסמי יצירה, וככל אדם יוצר עלי להיאבק בהם ולעוברם.

ועל כך – בפוסט נפרד.

מדף הספרים המתרחב של תלמידיי ותלמידותיי.

תמונה

בכל פעם שאני פותח סדנה חדשה לכתיבה, הדבר הראשון שאני עושה הוא להבהיר לחבריה וחברותיה, שאינני גורו, ואינני רוצה להיתפס ככזה. ההבדל העיקרי בינינו הוא הקילומטראז' על כביש הכתיבה. אני כותב מגיל 14, אני בן 54, זה אומר שאני כותב כבר ארבעים שנה. אבל זה כל מה שזה אומר.

ככל שהסדנה מתקדמת, אני מספר להם את האמת. אינני מלמדם דבר. את כל התבניות והחוקים שאני מלמד אותם הם כבר יודעים. הם יודעים אותם ברובד סמוי מן העין, מעצם היותם בני אדם, החיים ופועלים בעולם, ומכל הסיפורים ששמעו בעל-פה וקראו במהלך חייהם. אני רק מציף אל התודעה את הדברים הללו, כדי שיהיו להם זמינים ככלים לכתיבה. למעשה, כל מה שאני עושה בסדנאות לכתיבה שלי הוא לעורר אצל חבריה את חדוות הכתיבה, לעודד אותם בכל שלב בתהליך, להפוך את הקבוצה למשפחה תומכת – ולתת להם יד בכל אחד משלבי הכתיבה, העריכה וההוצאה לאור. ואחרי כן, גם עם הספר הבא.

כיוון שכך אני תופס את דרכי כמורה, עבודתי, אף על פי שהיא מתוכננת ומובנית לפני מערכי שיעור, היא אינטואיטיבית. כאשר אני עובד עם קבוצה ועם אדם, אינני יודע ואינני יכול לדעת מה מכל מה שאומר במהלך מפגש, איזה תרגיל שאתן או טכניקת כתיבה שאחשוף, יהיו הגירוי שיפעיל את חברי הקבוצה או יחידים בה ליציאה למסע של כתיבה. ממש כשם שאינני יכול לצפות את מהלך סיפוריי שלי, אינני יכול לצפות את מהלך סיפוריהם של תלמידיי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להיות קשוב לסיפוריהם, ולעשות ככל יכולתי כדי לסייע להם לספרם.

כאשר פגשתי את נוגה גולדרינג, בסדנת הכתיבה שהייתה לי במסגרת "אסכולות," בבית הכט בחיפה, לא ידעתי, וגם היא לא, שכבר למן המפגש הראשון יתחיל להיטוות בה ספר מופלא. אבל כך זה קרה. בשיעור הראשון, בשוליו, למען האמת, כאחד התרגילים האחרונים בו, ביקשתי מהם לכתוב מה היו בגלגול הקודם, ומה שיצא לנוגה מתחת עטה היה מהמם.

באותו רגע, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, ביקשתי ממנה מעתה ואילך להסב את כל תרגילי הסדנה, בשני הסמסטרים, על אותה דמות. מקץ כמה חודשים כבר התרקם אצלה כתב-יד שלם לרומאן, שהפתיע לא רק אותנו, חבריה לסדנה, אלא גם אותה עצמה.

כתב-היד הזה ראה השבוע אור, בספר "כלואה," והוא מופץ עתה לחנויות הספרים. הוא נערך בידי אמנון ז'קונט, ראה אור בהוצאת "פרדס," ואני ממליץ עליו בחום ובאהבה.

באותה הזדמנות אני מצרף כאן עוד תמונות, של עוד מקצת מן הספרים שכתבו תלמידיי ותלמידותיי בסדנאות שערכתי עימם, וראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. אם שכחתי מישהו/י זה נובע משעת הלילה המאוחרת, אז הזכירו לי ואוסיף.

ואגב, את גודל התמונות התוכנה שמעצבת אוטומטית את הבלוג שלי קבעה. לא אני:)

תודה לכולכם/ן על שאתם מאירים את חיי.

אילן.

תמונהתמונהתמונהרחל מדרתמונה

רציפות, התמדה – והטקסט שלא תכננתי

תזכור שאתה אימא כותבת, אמרתי לעצמי הבוקר, בין שבע לשמונה, כשישבתי ליד שולחן המטבח וכתבתי במכונת הכתיבה שלי את הזכרונות שעלו בי במשך הלילה מחברתי הראשונה, מותר לך לקום מן השולחן לטפל בילדים, וחוט המחשבה שלך לא ייעלם בגלל זה.

ובאמת, למרות שקמו בשש, בשבע התיישבתי לכתוב, אחרי שהחלפתי להם חיתולים ובגדים והאכלתי אותם, ואף על פי שמדי פעם הייתי מוכרח לקום אליהם, לנקותם משאריות ה'דניאלה' שאכלו, או לסלק מידיהם את האבנים ששלפו מן העציצים של אילנה וזרקו בחצר על הארץ, המשכתי כותב.

המשכתי גם כשטיפסו עלי, וניסו להקליד במקומי במכונת הכתיבה. אבל אז עשיתי מה שאבא שלי עשה, כשאני הייתי בן 14. הוא פשוט נתן לי במתנה את מכונת הכתיבה הקטנה שלו.

וזה מה שעשיתי.

ניגשתי לחדר, הוצאתי מן המחבוא את מכונת הכתיבה הקטנה המשמשת לי כגיבוי למכונה הגדולה, וממילא כמעט ואינני כותב בה, פתחתי אותה על שולחן הילדים בסלון, השחלתי דף לתוכה, הושבתי לידיה, כיסא ליד כיסא, את הילדים, והראיתי להם איך מקלידים בה.

שילמדו להקליד, בזמן שאני כותב את שלי.

וכך היה.

וכשסיימתי, אמנם כתבתי רק שניים וחצי עמודים בתוך שעה, בעוד שאמש, כשישנו כבר, כתבתי חמישה וחצי עמודים. אבל ידעתי שעמדתי בשלי. נעניתי לאינטואיציה, שאמרה לי לכתוב את הדברים האלה, אף על פי שבכלל לא אותם אני אמור או מתכוון לכתוב, נעניתי לתת-מודע שלי, שהציף מתוכי את זכרון אהבתי הראשונה ופרידתי מחברתי, בהיותי חייל בצבע, ואפילו השארתי שורה אחרונה שהיא שורת מעבר, שתפתח לי את סשן הכתיבה הבא, על החברה שהייתה לי בגיל שלושים ושתיים, שש עשרה שנים אחרי שיצאתי מן הארון.

הכתיבה הבוקר הוכיחה לי את כוחן של הרציפות וההתמדה. ברגע שאתה נענה לדחף הראשוני לכתוב, הוא בדרך כלל מספיק (לי, לפחות) לשלושה-ארבעה ימים. אחרי כן הדחף הראשוני דועך, ואתה יושב מול מכונת הכתיבה ושואל את עצמך מה, בכלל, התכוונת לעשות כאן, בשביל מה כתבת את כל הדברים האלה, ומדוע אתה מבזבז זמן כתיבה על דברים אחרים, שעה שדמויות הרומאן שלך מחכות שתכתוב אותן.

אבל הכתיבה יודעת. היא יודעת היטב יותר מן הכותב מה היא צריכה, מה היא רוצה ולאן היא מבקשת להגיע.

אתמול, למשל, תוך כדי כתיבה, פתאום התפצלו בי שני קולות, קולו של הכותב שהוא אני, וקולו של הכותב את הרומאן שאני עובד עליו, יצחק שמו, והוא בן זמן ומקום אחרים לגמרי.

דיברנו במקביל, בסוג של דואט. פעם הוא, פעם אני.

זו הייתה תופעה שלא אירעה לי מעולם מקודם לכן, באופן הזה, והייתה מעניינת מאוד.

הלילה, נרדמתי אחרי חצות, העיר אותי דניאל בארבע לפנות בוקר מרעב. קמתי, הכנתי לו בקבוק, וחזרנו שנינו למיטה המשותפת, שמיכאל המשיך לישון בה.

דניאל אכל ונרדם, אך אני התקשיתי להירדם. זכרונות עלו בי. זכרונות מחברתי הראשונה, מימי האהבה שלנו ופרידתנו, ועימם הרהורים. למה זה קרה, איך זה נשנה אחר כך, ומה בעצם התקלקל במהלך חיי שוב ושוב מאז ועד הנה.

וכשהעירו אותי בבוקר, בשש, עם מעט מדי שעות שינה, הייתי מוצף זכרונות ומוכרח לכתבם. וזה מה שעשיתי.

 

אחרי כן, בשמונה וחצי, אלכס ומוניקה, בן דודי ואשתו, הודיעו לי ב ס.מ.ס שהם מתכוונים לנסוע לספארי עם בנם גבריאל, בן השנתיים, ושאלו אם אנחנו רוצים לבוא. עניתי מיד שכן, כי לא תכננתי שום דבר מראש לעשות עם הילדים, לים לא בא לי ללכת, כי נורא קשה לי לרוץ אחריהם מרגע שאני מוציא אותם שם מהעגלה ועד שובנו ממנו, ולמעשה, רק אתמול בבוקר חיברתי לראשונה בחיי, ובמו ידיי (ואני מתגאה בזה!) את המחשב הנייד לטלביזיה, מצאתי ביו-טיוב המון סרטי ספארי, סרטי חיות מלווים במוסיקה, ונתתי להם לצפות בהם קצת.

והם היו מרותקים לסרטים עד כדי כך, ששניהם טיפסו על הספה, ונגעו בידיהם ובפניהם במסך. ודניאל אף רקד לצלילי המוסיקה שליוותה את הסרטים האלה.

כך שידעתי, שביקור חוזר בספארי הבוקר יעשה לכולנו רק טוב.

וכך היה.

 

ועכשיו צהריים, ושניהם ישנים, וגם לי מגיעה שנת צהריים. שבת טובה וברוכה.

קיסמה של הכתיבה, או – אימהות כותבות

לפני כמה שבועות התלוננתי בפני נעה מנהיים, העורכת שלי וחברתי, על שאני מתקשה לחזור לכתיבה של הרומאן הבא שלי, שהתחייבתי עליו לבית ההוצאה.

"אין לי זמן לכלום ואין לי כוחות," אמרתי לה. "בסופו של יום, כשאני מגיע סוף סוף לתשע בערב, והילדים ישנים, אני לא מסוגל לעשות שום דבר מלבד לכתוב את הפוסטים שלי בפייסבוק. חשוב לי שתדעי, שתדעי שכתיבת הרומאן הזה עוד תיקח זמן."

"זה מובן מאליו," ענתה לי נעה, אף היא אם חדשה. "ואני מכירה אותך. כשזה ייצא, תפצה את עצמך על כל הימים שלא כתבת."

נזכרתי בשיחה הזאת כעת, בתום כתיבה של כמעט שעתיים. כתבתי בה שמונה עמודי מכונת כתיבה. זה הרבה.

מזה כמה ימים אני כותב המון. עדיין לא פרקים ברומאן הבא שלי, אלא חומרי זיכרון. אני מוצף בזכרונות מילדותי המוקדמת מאוד, ונענה להם.

ההצפה הזאת התחילה בזכות ספר. באמצע השבוע שעבר התבוננתי בעצמי, אמרתי בלבי שאינני יכול עוד לעבור יום בלי כתיבה, שזה ממש משגע אותי, מרחיק אותי מעצמי, הופכני חלול, ושלילדיי מגיע אב מלא, לא אב ריק. ומוטב שאמצא את הזמן לכתוב, גם תוך כדי הטיפול בהם וגידולם, מפני שאם לא אעשה כן, ואמשיך לרחוק משולחן הכתיבה שלי, יחושו שהם עם אב מתפקד, פונקציונלי, אבל לא אב שלם.

שולחן הכתיבה האמיתי שלי אינו שולחן כתיבה. זהו שולחן המטבח. הכתיבה האמיתית שלי, הספרותית, אני מתכוון, אינה נעשית על שולחן הכתיבה בחדרי, אלא על גבי מכונת כתיבה גדולה, על שולחן המטבח, לאור נר.

כל החודשים הללו עייפתי מכדי לכתוב, וגם כשכבר יכולתי לעשות כן אמרתי לעצמי, שאינני יכול להדפיס במכונת הכתיבה בבית, שכל חדריו פתוחים זה לזה, מפני שזה יעיר את הילדים.

אבל הצורך העמוק שלי בכתיבה ניצח את הכול.

זה התחיל בזה, שהתבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי מה שסיפרתי לעיל. באותו בוקר, באמצע השבוע שעבר, עברתי בעיניי על פני ספרייתי, וחיפשתי משהו לקרוא, משהו שיכוון אותי חזרה לכתיבה.

בחרתי את הספר writing as a Way of Healing של . Louise Desalvo

הנה קיצור הדרך אליו, באמאזון, למי שמעוניין.

http://www.amazon.com/Writing-Way-Healing-Telling-Transforms/dp/0807072435

 

מיד למן תחילת הקריאה בו, על גבי הסטפר במכון הכושר, זה זמן הקריאה היחיד שיש לי כרגע, גיליתי שכבר קראתי בו – לפי ה'אוזניים' בראשי דפיו, ושהוא מחולל בי תהליך עמוק.

כבר ביום הראשון לקוראי בו יצאתי ממכון הכושר, ובמקום ללכת הביתה הלכתי לבית הקפה, התיישבתי בו עם מחברת ועט פיילוט, והתחלתי כותב.

לא הפסקתי מאז.

ואז הבנתי שהגיע הזמן.

העליתי את מכונת הכתיבה על שולחן האוכל, הנחתי עליו סלסילת נייר ובה דפי נייר חלקים ועט, והתיישבתי לעבוד.

כתבתי בבקרים, כשהילדים היו במעון. ואז הגיע החג, ואמרתי לעצמי, שאני לא יכול ואסור לי להפסיק. שאני חייב להמשיך בזה, מדי יום, לנצל את המומנטום של הטקסט הזה, שהתחיל מנצנוץ של זיכרון ילדות רחוק, והפך לכתיבתו של ממואר מרגש.

ידעתי, שרק ההתמדה שלי בכתיבת הטקסט הזה, שלא התכוונתי לכתבו, תחזיר אותי לכתיבה משובחת של הרומאן הבא, המתרחש במקום ובזמן אחרים לגמרי, ועם דמויות אחרות.

לכן החלטתי, שאכתוב מעתה ואילך מדי לילה, אחרי שהילדים יירדמו, ולא משנה עד כמה אהיה עייף.

וכך עשיתי.

 

 

הערב הגעתי עם הילדים הביתה עייף מאוד. השכבתי אותם במיטה. דניאל היה כבר ישן. הוא נרדם באוטו, בדרך הביתה. מיכאל היה ער, קם מן המיטה ויצא אל החצר לשחק עם אילנה.

אחרי שסיימתי לרחוץ את הבקבוקים ולהכניסם למתקן הסטריליזציה במיקרו יצאתי לאילנה ואמרתי לה, שאני מתכוון להיכנס לבישול ולכתיבה. אז אם היא רוצה שאקח את מיכאל הביתה תגיד לי.

היא שאלה אם הוא לא צריך לישון. אמרתי לה שכן. השעה הייתה כבר 21.22.

הכנסתי אותו למיטה. הוא רק שמע את מכונת הכתיבה וירד ממנה. אבל החזרתי אותו אליה בשנית.

המשכתי כותב.

אחרי כן דניאל התעורר בבכי.

העברתי אותו ממיטתו אל מיטתי והמשכתי כותב.

אחרי כמה עמודים שמעתי בכי חזק מכיוונו. רצתי לחדר. הוא התגלגל מן המיטה לארץ.

חיבקתיו, הרגעתי אותו והחזרתי אותו למיטתי.

אבל לא ויתרתי על הכתיבה.

 

בסוף הערב-לילה הזה, כשהרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לכתוב, את מה שרצה להיכתב דרכי, כי הרי לא היה לי מושג שאכתוב את הטקסט הזה בכלל, ישבתי עם ערימת הדפים, ספרתי ומיספרתי אותם.

כתבתי הערב, בפחות משעתיים, שמונה עמודים טובים.

הם עוד צריכים שכתוב, הרחבה ופיתוח, ועריכה. אבל הם מריחים טוב.

אם אשמור על המומנטום הזה, אוכל לעבור מן הממואר הזה אל חומר הזכרונות הבדוי של ספרי הבא.

וכך יהיו ביידי, בסופו של דבר, שני ספרים. למעשה שלושה.

הרומאן הבא, הממואר – ואוסף הפוסטים הזה, שהולך ומתהווה לאיזו ישות מודפסת משל עצמה.

שווה להתמיד בכתיבה, כדאי להיענות לה, ראוי להיעתר לה וללכת עימה בנתיביה.

הכתיבה חכמה מאיתנו, הכותבים. היא יודעת לאן היא מוליכה אותנו, אף על פי כן שאנו איננו יודעים.

מקודם, נח על כורסה בחצר, פתחתי את קלפי הטארוט האלקטרוניים שלי בשאלה על הטקסט הזה.

הקלפים נפתחו בקלף הכוהנת הגדולה, קלף המסתורין של הטארוט, הקלף האומר שמדובר במשהו עלום, שטרם בא זמנו להתגלות, ולכן גם ראוי שהשאלה לא תישאל כלל.

הם מאוד חכמים, קלפי הטארוט האלה. הם אומרים לי מה שיודע לבי. שאל לי לשאול שאלות על הטקסט המתהווה הזה, שלא הזמנתי כלל. שעלי פשוט להמשיך ולכתוב.

חג שמח, ולילה טוב.

בין גלות לגאולה, או – טרילוגיה מכווצת המאמר שלא נכתב על ספרי, "כשהמתים חזרו" (כינרת זמורה, 2012).

עד אמצע שנות השמונים היו מוספי הספרות בעיתונות היומית במות לטיפוח היצירה המקורית, בפרסומה לראשונה, ובמאמרי ביקורת, המנסים לבחון יצירות לפי תהליכים וזרמים בתרבות ובספרות העברית. בימים אלה לא היה ספרי האחרון עובר בלא התייחסות, לבד מביקורת מבטלת אחת וביקורת אחרת אחרי קריאה מוצהרת בחציו בלבד. אבל אלה אינן שנות השמונים, פרופ' גרשון שקד כבר אינו בין החיים, פרופ' דן מירון ממעט בכתיבת מאמרים מקיפים כבעבר, אמנון נבות חדל מזמן מקריאת התגר שלו על ביקורת הספרות, וגם מוספי הספרות שינו פניהם והפכו מכלים ליצירת ספרות ולטיפוחה לבמות של סקירה ודיווח על תעשיית הספרים. וההבדל הוא תהומי.
כיוון שספרי לא זכה, לטעמי, להתייחסות הביקורתית שהוא ראוי לה, החלטתי לכתוב בעצמי מאמר על הספר, ובו לספר מעט על תהליכי היווצרותו ועל התכוונותו, ובמקביל גם להתחיל בפרסום פרקים רבים שלא נכללו בו, מטעמים שיפורטו להלן.

כל כרך וגיבורו

הספר "כשהמתים חזרו" נחלק בצורה ברורה ביותר לשלושה כרכים, ובתוכם לחלקים ולפרקים, הממוספרים בכל כרך מחדש. באורח זה ביקש עורכו, פרופ' יגאל שוורץ, בהסכמתי, לסמן כי מדובר בשלושה כרכים שהצטרפו יחדו, וגם להמעיט מעט מן האימה שעלולה הייתה לאחוז בקורא, למול עוביו של הספר.
הכרך הראשון עיקרו מסכת חייהם של שלמה ושרה פלדמן, סבא וסבתא רבא שלי, ובניהם. זהו החלק ההיסטורי והריאלי ביותר של הספר. הוא מספר על חייהם של שלמה ושרה, פושט עורות מן העיירה נובוסליץ, בין שתי מלחמות העולם ובמהלכן. אך כבר בכרך זה מתגנבת ומתערבבת בתוך המציאות ההיסטורית מציאותו של עולם הסוד. זאת, הן בקללת היער, ששרה מאמינה כי נפלה על ראשם בשל פגיעת בעלה בחי, בעיסוקו, ובגינה מתים בניהם, והן בשל הישנות הופעות מוזרות של השבתאות בספר, במקום ובזמן שלכאורה כבר לא הייתה אמורה להתגלות בהם. הגם שיש לזה הסבר היסטורי, הידיעה כי שבתי צבי היה אסור בשלב מסוים בחייו בבית האסורים בישוב קרוב, הישנותה מקץ מאות שנים מאז התאסלמותו ומותו בניכר היא מטרידה.
הכרך השני מתרכז בבנם הרביעי של שלמה ושרה, מיכאל, שנעלם להוריו בין שתי מלחמות העולם אחרי מות שלושת אחיו הגדולים ממנו. מיכאל איבד את זכרונו, ועם שובו לעיירה אחרי המלחמה מצא כי עולמו אבד. ביתו חרב והפך לעיי אפר, משפחתו נעלמה. אז הוא נשבע על האפר, כי יקים לו צאצאים, ובבוא יומו יבקש שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו על אחד מקברות המשפחה. אחרי כן הוא נוסע לחפש אחר אחיו בפרו, לא מוצאם שם בשל נקמה הקשורה בחוט עלילה מן הכרך הראשון, ומתיישב בקהילה היהודית בעיר איקיטוס, בקצה האמזונס. כאן הוא מוליד את בנו, מאבד את אשתו, מגלה כי בנו נועד להיות שמאן וכי הוא הומוסקסואל, ובסוף חייו גם מטיל עליו את מימוש צוואתו. בכך זה מזוגות המציאות הריאלית והפנטזיה יחדו, הן מפני שזוהי דרך החיים באמזונס, והן משום שמבחינה ספרותית, זהו חלק המחבר בין הצד ההיסטורי של הכרך הראשון לצד הפנטסטי של הכרך השלישי.
הכרך השלישי מספר את סיפורו של סולומון, בנו של מיכאל, הקרוי על שם סבו שלמה. הוא נהיה מרצה להיסטוריה של פרו באוניברסיטת לימה, ובמהלך ניסיונו למלא אחר צוואת אביו מגיע אל עיר המתים בגליל, מקום שאינו קיים במציאות. והוא ישוב שנוסד, כביכול, על ידי צאצאי השבתאים, מסביב לקברה של בת משה, בציפייה למשיח. סלומון מגיע לעיר המתים מפני ששתי דודותיו גרות בה. הוא מפזר את אפר אביו על קברי המשפחה בחצרן, ומבלי יודעין מחולל את תחיית המתים. בתחילה תחיית מתים משפחתית, אך במהרה זו הולכת ומתפשטת ונהיית תחיית המתים ממש. מתוך כך מתברר כי סולומון הוא משיח ישראל, יש בו גלגול של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יחדו. אך הופעתו כמשיח חילוני, הומו, מעוררת מהומת אלוהים, המסלימה עד רציחתו בידי חרדים – ושובו מן המתים לכינון אחרית הימים.
כיוון שהספר הזה הוא טרילוגיה שהתכווצה, לכל כרך הגיבור שלו, ובכל כרך עובר הגיבור תהליך של שינוי, כדרכם של רומאנים. כל כרך נכתב, נערך ועוצב כך, שתתקיים בו קשת עלילה וקשת גיבור פנימית, כך שניתן יהיה לקוראו בנפרד, אך גם כחלק מקשת עלילתית ותמטית גדולה יותר, זו המאגדת את כל כרכי הספר הזה לאחד. היא נגלית בנאומו של סולומון בכנסת. עיקרה הוא הטענה, שאחרית הימים אינה יכולה להגיע כל עוד מחזיקים אמוני ישראל באמונתם בפירוד במקום באחדות, הבאה לידי ביטוי יותר מכל בשאלה מיהו יהודי ובהאדרת צאצאי האנוסים וצאצאי היהודים באיקיטוס מן העם היהודי. רק עם ביטול הרבנות הראשית ושינוי חוקי הגיור, טוען סולומון בנאומו בכנסת, יתאפשר מימושו המלא של חזון אחרית הימים.
לכך יש הסבר לא רק דתי אלא היסטורי. עם ישראל סבל משתי גלויות, ואחרי כן מפרעות ומשמדות ומגירוש ספרד ומפוגרומים, שהפיצוהו בכל רחבי תבל. מחקרים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות מראים, כי ניתן למצוא את עקבות עם ישראל בשורש התרבות וההיסטוריה של יפן, הודו וסין, פקיסטן ואפגניסטן, ואחרי גלות ספרד ותפוצת האנוסים – גם בכל חלקי העולם החדש, מברזיל ועד האמזונס. בכל המקומות הללו יושבים כיום צאצאי יהודים המבקשים להיות מוכרים כיהודים ולעלות ארצה מכוח חוק השבות. ברוב המקרים הרבנות הראשית היא זו המונעת מהם את שיבתם לציון. על ידי כך הפכה הרבנות הראשית והפכו שלומי אמוני ישראל, השומרים כביכול על גחלת היהדות, למחריביה. הם אינם מאפשרים את קיבוץ ישראל מכל הגלויות – מה שהיה משנה לגמרי את המציאות הדמוגרפית בת זמננו – ואת תקומת ישראל במולדתו.

ספרות ישראלית – ספרות יהודית

הספר "כשהמתים חזרו" הוא, אם כן, בריה מוזרה בספרות העברית בת זמננו. מצד נושאו וסגנונו הוא משייך את כותבו, כמו ספרו הקודם, "מעשה בטבעת," שהפך לרב-מכר, לזרם הספרות היהודית הנכתבת כיום על ידי צעירי הסופרים האמריקנים היהודים, ובהם מייקל שייבון, נתן אנגלנדר, נח גורדון ואחרים. מצד השתייכותו הז'אנרית הוא משלב כמה ז'אנרים – סאגה משפחתית, סיפור מסעות וגם רומאן פסיכולוגי. כל זאת, כדי להיות, בעת ובעונה אחת, הן ספר על גאולתו האישית של הכותב – בהולידו בנים למרות היותו הומוסקסואל – והן על גאולתו הקולקטיבית של עם ישראל. שני מישורי הגאולה האלה נפגשים בשאלה, האם בניו של הכותב, שנולדו בפונדקאות, יוכרו כיהודים, או, כמו צאצאי עם ישראל שנפוצו בכל הגלויות, לא יוכרו ככאלה ויהיו כנידחים.
את הדברים האלה, שכל קורא בר-דעת יכול היה להסיק מן הכתובים, לא כתב איש מן המבקרים את הספר. יוני לבנה, בביקורתו ב"ידיעות אחרונות," פטר את הספר כמעשה קלוקל, שחבל שאיש מן העורכים שקראו בו לא עצרני ממנו מקודם לכן. עדנה אברמסון, בבלוג שלה "הרפובליקה הספרותית," מצהירה במפורש כי עייפה מן הקריאה בספר אחרי כמחציתו, ולכן היא כותבת ביקורת על מחציתו, ומי שאין הדבר ראוי בעיניו מוזמן לקרוא מחצית הביקורת. זהו מעשה של נרפות וחוסר יושר. אם כה עייפה מן הקריאה בו מוטב היה לו הייתה מניחה את הספר לנפשו ולא כותבת עליו כלל, מאשר כותבת מבלי להתבונן בכולו לעומק. המבקר היחיד שהתייחס למכלול הספר, ואף הביעה ביקורתו עליו, היה ירון אביטוב, במאמר שפרסם במוסף התרבות של העיתון "מקור ראשון". וכך כתב:

"אילו עסק הרומן של שיינפלד רק בסאגה האפית של המשפחה באירופה, ואולי גם בחלקים מהסאגה בדרום אמריקה, הייתי מסתכן ואומר שמדובר באחת הסאגות המשפחתיות המקיפות והמהנות ביותר שקראתי בשנים האחרונות בספרות העברית. אבל שיינפלד רצה לתפוס מרובה. הסאגה לא סיפקה אותו, והוא כיוון מלכתחילה גבוה יותר – למשיח. משלב מסוים הרומן מטיל את מלוא כובד משקלו על המשיח, בעוד שמיטבו הוא הסאגה ולא בהכרח סוגיית המשיח. הרומן כתוב במספר סגנונות ואינו אחיד ברמתו. הפרקים המתרחשים באירופה כתובים היטב, ואילו הפרקים על דרום אמריקה הם בחלקם פולקלוריסטיים ונמרחים מדי והעלילה בהם מתחילה לאבד קצת גובה. הרומן ממשיך לאבד גובה, לטעמי, בחלק המתרחש בישראל. כמה מהפרקים האלה אינם מעובדים מספיק טוב, סובלים מארכנות. נראה שדיאטה לא הייתה מזיקה לרומן עב הכרס הזה. גם כמה מהסצנות העוסקות במשיח ההומוסקסואל בן האלמוות ובהתלבטותו התכופה באשר לזהותו המינית נשמעות לעתים מאולצות מדי בקונטקסט של רומן כזה, והיו עשויות לשכנע הרבה יותר בקונטקסט אחר, שבו האג'נדה של שיינפלד הייתה זורמת בטבעיות. לעתים לא מספיק נהיר מה בעצם שיינפלד רוצה לומר לקוראיו. האם זו פנטסיה על שובו של המשיח, כפי שטוענת העטיפה? האם הוא שם את דמותו של המשיח ללעג סאטירי, או שמא הוא מעצב דמות של משיח אוונגרדי ומנסה להוכיח שמשיח יכול להיות כל אדם, גם גוי למחצה או הומוסקסואל, ואינו חייב להיות קדוש או גדול בתורה? עניין נוסף שלא שכנע אותי לחלוטין הוא המשלב השפתי של סלומון. כיצד ייתכן שפרואני, שרוב חייו היה רחוק מהיהדות ולא גדל על העברית, מצליח לדבר בעברית תקנית לגמרי ללא שיבושי לשון?

ירון אביטוב הוא סופר ועיתונאי ומתרגם החי בדרום אמריקה מזה שנים רבות, ואני מצוי עימו בקשרי גומלין. אינני יכול להתווכח איתו על השוני שהוא מוצא בין חלקו הראשון של הספר לחלקיו המתרחשים בדרום אמריקה. זוהי זכותו, זהו טעמו. אני יכול לציין, כי המעברים בין משלבי לשון בכל אחד מספריי, ודאי שבספר הזה, אינם תמימים ונעשו אחר מחשבה רבה. טיב הלשון שנקטתי בה בכל חלק מבקשת להקרין את טבעו של העולם שהיא מתארת אל הקורא. ולא, אין זו, כפי שכתבה עדנה אברמסון בביקורתה החלקית –

גם שיינפלד, שעשה זאת טוב יותר ב"מעשה בטבעת", מבקש לקחת את הקורא לטיול בזמן אל אירופה הישנה ודרום אמריקה הסוערת, אך מאמץ לעצמו קול עגנוני מובהק שאולי תואם את אווירת השטעטל אך מעורר אי-נחת בחיקוי שבו. שימו לב לפסקה הבאה, למשל: "ייטי היתה לנערה. גופה התפתח ויופייה ניכר בה. עד שירח אחד לא רק יופייה ניכר בה, אלא גם דמיה. ראתה שרה שבתה מגירה את דמיה, נטלה אותה אל קרן זווית, תחבה בתחתוניה סמרטוט והלכה לבדוק מתי זמן הנשים במקווה". הסגנון הזה משתנה עם הזמן, כשהעלילה מתקדמת מעבר למלחמת העולם השנייה, אך הוא הפריע לי מאוד בחלקו הראשון של הספר. נכון, צריך להפריד בין המחבר (שיינפלד) לקול המספר ברומאן, והרי המחבר יכול להתגלם באיזה קול שיבחר לעצמו ואפילו רצוי שיגוון ויחדש – אבל העובדה שהידיים ידי שיינפלד והקול קול עגנון הייתה חשופה מדי מבחינתי בקריאה והשאירה טעם "פורימי" קצת של התחפשות ושל השתדלות יתר. את הרומאן הזה, למרות המקום והזמן שבו הוא מתרחש, אפשר הרי היה לכתוב גם ללא אימוץ הסממנים הלשוניים של התקופה, והיעדר המאמץ המכוון אולי היה תורם לו דווקא. ב"מעשה בטבעת" הוא עשה זאת בצורה מעודנת ומתונה הרבה יותר – והתוצאה מוצלחת.
קריאת הספרים המרובה של עדנה אברמסון, המשתקפת מן הבלוג הספרותי שלה, שבו נדפסים מאמרים על הספרים שהיא קוראת, עשרות רבות מדי חודש, כנראה לא היטיבה עם ידיעת העברית שלה. אף על פי שהיא עורכת במקצועה, היא מזהה את השפה שנקטתי בה שימוש בחלקו הראשון של הספר כ'עגנונית,' ועל סמך זה רואה בספר מה שהיא רואה. אלא שכינוי לשוני כ'עגנונית' הוא כינוי עגום, המצביעה יותר מכל על אי יכולתה של עדנה אברמסון לאבחן מקורות יניקה לשוניים דומים, אצל סופרים שונים. נכון לומר, שכמו עגנון בשעתו, גם אני קורא ספרי קודש לרוב, ובהם ספרי חסידות וקבלה, הלכה ואגדה. כל אחד מספריי מבוסס על קריאתי בספרות קודש.
לשון הכתיבה שלי מסופגת בניחוחה של הלשון הזאת במתכוון. כמו אצל עגנון, חיים באר ומעט מאוד סופרים אחרים, התופסים עצמם כסופרים יהודיים. בזה אין התחפשות. להפך, יש בזה משום נקיטת עמדה ספרותית ולשונית ברורה – אינני סופר ישראלי אלא סופר יהודי. אינני משייך את ספריי "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו" למה שמתרחש כעת בספרות הישראלית, והכתיבה על ישראל כיום כפשוטה אינה מענייני כלל. כאשר אני מבקש להתייחס למציאות הישראלית כיום אני עושה כן רק על ידי הרחקה אל מאה אחרת, אל זמנים אחרים, ובחינתה בתוך ולאור פרשה היסטורית יהודית.
זאת, משום שכסופר, אין לי עניין לעסוק בבדיה הפריכה הקרויה ישראל, שנולדה מן החורבן הנורא של השואה ומן הקרע ההכרחי אך המגונה של הציונות מן היהדות – ומיוצגת בספרותה בלשון עברית רזה, נקייה מאמונה ומזכרי קודש. גדלתי בישראל הזאת, של החולצה הכחולה והשרוך האדום, ערבי השירה בציבור וריקודי העם, אידיאל החלוץ ודמותו הגברית של הצבר המתולתל, האץ אלי קרב ושב לזרועות אהובתו השוקקת, ולמן נעוריי ידעתי שאני גדל בתוך בדיה פריכה, וכי נפשי כמהה להתחבר לעומקיה של היהדות, אותה יהדות שנשרפה באושוויץ, ולהבדיל – הופרדה מן הלאומיות כמוקצית מחמס מיאוס, בידי אבות הציונות.
הלוואי וזכיתי שאחר היה כותב מאמר כזה על ספרי, ולא אני. כיוון שלא זכיתי, כתבתיו בעצמי.

מצב השוק – והשפעתו על היצירה הבודדת

ועכשיו הסבר, מדוע היה הספר הזה לטרילוגיה מכווצת.
התחלתי את כתיבתו בהוצאת "כתר," שבה הוצאתי את רב-המכר "מעשה בטבעת." משעה שראה "מעשה בטבעת" אור היו חילופי עורכים ומנכ"ל בהוצאה, ומי שבאו אחריהם לא האמינו בספר "כשהמתים חזרו." כיוון שכך, חיפשנו ומצאנו עורכים חיצוניים מוסכמים שיערכוהו, ואלה פסקו, כפי שחשבתי מלכתחילה, כי כתבתי טרילוגיה. או אז סירבה "כתר" לקבל אפשרות כזו, בשל מצבם של שוק הספרים ושל תעשיית המו"לות. יתר על כן, דחקו בי לצמצם ולקצר בספר עוד ועוד, גם על ידי איחוד דמויות של בני משפחתי, מה שלא יכולתי לעשות כלל, מפני שאז הייתי מכחיד אותם מן הזיכרון, ובזה עושה כמעשה הנאצים ימ"ש.
במהלך שנות עבודתי על הרומאן הזה כתבתי אלפי דפים, והרבה פרקים טובים. אבל הלחץ מצד בית ההוצאה לצמצם את הספר הביא אותי לקצרו עוד ועוד, ובעצם לקבל עלי, בכאב לב נורא, את גזר הדין המו"לי, לפיו עלי לצמצם טרילוגיה שלמה לספר עב-כרס אחד.
בסופו של דבר לא יכולתי להתמודד עם הלחצים מצד "כתר," בית שאהבתי מאוד, ועזבתי ל"כינרת זמורה," שם מצאתי את נעה מנהיים ואת יגאל שוורץ, שהאמינו בספרי ועודדו אותי להשלימו.
הדחק שדחקו בי, לצמצם טרילוגיה לספר אחד, המשיך להטריד את מנוחתי. יש הרבה מדי פרקים מעניינים מכל אחד מחלקי הספר הזה, שנותרו בחוץ. לכן החלטתי לעשות מה שעשה, כמדומני, רק א.ב.יהושע, בעבר. לפרסם גרסת מחבר.
בשבועות ובחודשים הבאים אפרסם בדף הבית שלי בפייסבוק, בקבוצות הקשורות בי ובספרי וגם באתר האינטרנט שלי, פרקים שלא נכללו בספר, ובצידם גם פרקים מיומן הכתיבה של הספר, שיבהירו עד כמה העיסוק במשיחיות ובמיסטיקה יהודית בעבורי אינו הפלגה משיחית או שיגיון ספרותי גרידא.
אני מקווה שמאמר זה, והפרקים שיבואו בעקבותיו, יביאו את הספר לעיון ולדיון מחודש בפני הקוראים, ולפחות יענגו את אותן בריות רבות חסד, שהן מקוראיי וקוראותיי הקבועות.