ילנה (סיפור)

ילנה


   זה כואב, אני אומר לה. אבל ילנה, שכנראה לא מבינה עברית, ממשיכה לפתל בכוח את האצבע בכף רגלי הימנית, מנסה לקצוץ ממנה שאריות עור בלתי נראות.

ידיה, האוחזות בקוצץ עור כסוף, עטויות בכסיות חד-פעמיות לבנות.

הכול כאן לבן. הקירות, המושב הרך, ההדום, שידת העץ הקטנה, שהיא מחזיקה בה את כליה.

את מכאיבה לי עם היד, אני אומר לה, והפעם מזיז את ידה. מרגע זה היא נזהרת יותר.

היא לא נראית מאושרת. פניה העגולים טרודים. רק כאשר פונה אליה חברתה, מן הכיור הסמוך, ומבקשת ממנה אצטון, היא צוחקת אליה, מבלי לענות לה. היא לא מבינה מה שאלה.

לכולן קוראים כאן ילנה. זה שמו של מכון היופי הזה,  השם הרקום באותיות אדומות, באנגלית, על חזותיהן של העובדות. כולן לבושות באותו טריקו לבן חתום באדום, במכנס לבן ובנעלי ספורט לבנות, יושבות מתחת לאור הלוגן לבן ולמוסיקה לבנה, הרמונית, שקטה ונטולת שיאים, נעימה מדי, כמו קרם הפילינג שמרחה על סולייתי המחורצת מהליכה מאומצת, משנים של סבל, עד שנהיו כהות ומחורצות כשדה, שקליפתו יבשה ונסדקה בשמש.

הכול כאן לבן. בקבוקי התכשירים, אריחי הרצפה, מסגרת הפיתוחים המעטרת את מראת הקיר הגדולה, התלויה באלכסון על קיר צדדי, ולא משקפת דבר מלבד עצמה.

לכולן קוראים כאן ילנה. גם ללקוחות.

גבר נכנס ושואל אם יש מקום לפדיקור. כן, ילנה, עונה לו פקידת הקבלה.

הוא לבוש בטריקו לבנה, וסיבים של שיבה בשערו. עובדת הקבלה פורשת מגבת לבנה על הדום, מרססת אותה בקרם לבן ומזמינה אותו במחוות יד קלילה לשבת על הכיסא הרך ולשים את רגליו היחפות באגן הלבן, המלא במים חמימים עם קצף עליהם.

גבותיו סמיכות, סנטרו כפול ופניו אבוסים. בעור פניו פתוחות נקבוביות של שומן. הוא צריך קוסמטיקאית, ילנה.

הכול כאן לבן. רק פקידת הקבלה לבושה בשחור. היא לא רוסית או אתיופית, כמו שאר הבנות כאן. היא הודית. היא עוברת בין הלקוחות ומחלקת להם כוסות מים שקופות.

אני עוצם את עיניי ונרדם. ילנה משייפת את כפות רגליי במקלף עור, כמו היו תפוח אדמה מחוספס, ואחרי כן עוברת עליהן במלטשה חשמלית מדגדגת. משייפת לי את העור שכבה אחר שכבה.

על פיה ואפה היא חובשת מסכה חד-פעמית לבנה וסרט לבן, מעוטר בריבועי כסף קטנים, מרים את שערה כלפי מעלה.

היא אישה דשנה, ילנה. לא גבוהה, מלאה, חמוקיה שופעים. היא אישה יסודית. מרוכזת מאוד במה שהיא עושה, ולא מדברת עברית.

היא עובדת במקום עבודה שכולו צבוע לבן, יושבת על הדום לבן מול אגן מים לבן ובו מים קצופים. רק כשהיא מתכוננת ללכת הביתה היא מחליפה בגדים ונכנסת חזרה לעולם הצבעים. היא מגלה את שערה, הגזור בקווים עגולים חלק, והוא קצר וצבוע בצבעי ארגמן. לצווארה נוספת שרשרת זהב, ועגילי זהב עגולים נתלים בתנוכיה.

אז היא גם חוזרת לדבר בעברית. מסתבר שיש לה עברית משובחת, אבל בעבודתה, במכון הקוסמטיקה, היא מגמגמת עברית במבטא רוסי בולט.

בחוץ לא קוראים לה ילנה. גם פקידת הקבלה, ששערה ארוך, חלק ושחור, וציפורניה צבועים בלכה ורודה, אינה הודית. אבל במכון היופי הזה כל דבר מקבל משמעות נוספת, אחרת וחד פעמית.

זהו, היא מכריזה. גמרנו.

תודה רבה לך, אני אומר לה, משכל את רגלי על ברכי ועובר בעיניי, ואז בידי, על כפתי. עשית עבודה טובה.

אני ניגש לפקידת הקבלה.

איך היה, היא שואלת.

היא הכי טובה מכל מי שהייתי אצלן כאן, אני אומר. הייתי משאיר לה טיפ, אבל באתי הנה רק עם שובר המתנה שקיבלתי, לפדיקור רפואי.

מלא מבוכה אני מחטט בכיסי מכנסיי, אבל שולה מהם רק שישה שקלים.

יש כספומט בחוץ, ילנה, אומרת ההודית.

אני משיב שאני גר קרוב אליהן, ובהזדמנות אביא לה טיפ.

אני שב אל ילנה ומתנצל. הייתי שמח להשאיר לך טיפ, אבל פשוט אין לי כסף, אני אומר, ואז שב ומשבח אותה, כדי לשמחה. אבל היא מחייכת אלי חיוך חמצמץ וסרה ממני, מלאת אכזבה.

אני יוצא ממכון היופי כמרחף. כפותיי לא כואבות לי, כמו בפעמים הקודמות שעשיתי פדיקור. רק נעימות זורמת מהן במעלה רגלי.

כעבור כמה שעות אני מגיע באקראי אל השוק, וקונה לי בו זוג סנדלים חדשים.

ראיתם איזה סנדלים חדשים אבא ילנה קנה, אני מרים את רגליי באוויר ומראה אותם לילדיי.

 

 

מודעות פרסומת

החברים הכי טובים שלי

הרמס     בכל פעם שאני מספר, בהרצאות, במפגשי סופר או בסדנאות הכתיבה שלי, שאני כותב על מכונת כתיבה או במחברת עם עט, אנשים מביטים עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר. מה, אתה לא כותב במחשב, הם נדהמים. לא, אני אומר להם. את הטיוטה הראשונה של יצירה אני תמיד כותב ביד או במכונת הכתיבה, ורק אחרי כן מקליד אותה למחשב, מוציא תדפיס ועורך אותו בעט. ידנית. את הקופי-פייסט אני עושה עם מספריים וסלוטייפ. כמו שעשיתי זאת כל משך שנות עבודתי כעורך ב'על המשמר,' בתקופה שהדפוס עוד היה דפוס עופרת.

זה מטורף, אומרים לי, זו עבודה כפולה, וזה מה שגורם לך להשתהות שנים עם כל ספר.

נכון, אבל יש לזה סיבות טובות, אני משיב.

התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, בעפרון על מחברת 'דפרון'. כמעט מיד אימצתי לעצמי את מכונת הכתיבה הקטנה של אבא שלי, 'הרמס' שטוחה ושברירית, עליה התרגלתי לכתוב את שיריי, ואחרי כן את מאמריי הראשונים.

כשהייתי בן שמונה עשרה, עשה לי אבא מחווה שלא אשכח כל חיי. הוא רכש בעבורי מכונת כתיבה גדולה בחנות למכונות כתיבה, ששכנה אז מול בית המשפט לנוער, בבניין הישן שלו, ברחוב נחלת בנימין בתל אביב.

יחד עם המכונה קיבלתי את איציק, בעלי החנות. איציק מלווה אותי מאז. אני הייתי בן 18, כיום אני בן 54. מדובר בחברות של 36 שנה.

מאז נתחלפו המכונות. מכונת הכתיבה שאבי קנה לי נשברה, כשאחד מעובדיי המסורים הרים אותה איזה יום באופן הלא נכון (אחז במרכבה במקום בפס המתכת המגן עליה). אז קניתי אצל איציק את החברה הכי טובה שלי, מכונת 'הרמס' גדולה, המשמשת אותי עד עצם היום הזה.

לפני מספר שנים הוספתי עליה מכונה כתגבורת, מכונה קטנה יותר, ולא כל כך מוצלחת. טלטלתי אותה איתי למקומות שונים בעולם. הגעתי איתה אפילו לאמזונס, כשנסעתי לתחקיר של 'כשהמתים חזרו.' ידעתי שאני חייב אותה לידי כדי לכתוב. אבל אין לי תענוג לכתוב בה. היא רכה מדי למגע, והאותיות שלה יוצאות רפות מדי על הדף.

אני מקליד בהקלדה עיוורת מגיל 14. למדתי כתיבה עיוורת מתוך אותה חוברת שלמד ממנה אבי, כשהיה בגימנסיה. כיוון שכך, אני מקליד כה מהר, עד שבצבא שוחררתי, במהלך  קורס מש"קי השלישות שעברתי, מקורס ההקלדה.

אבל קצב ההקלדה שלי הוא בעוכריי. הוא מיטיב איתי כשעלי להקליד חומרים כתובים. הוא רע כשמדובר בכתיבה ראשונה.

כיוון שמחשבתי מהירה מאוד, וגם קצב ההקלדה שלי, אני עלול להיכנס לכתיבה מהירה מדי, כזו שתהיה שטוחה, רק בשל המהירות שמאפשרת לי מקלדת המחשב.

זו רק הצרה הראשונה איתו.

המחשב גם מטריף ומטריד ומסיח דעת. המסך שלו מסנוור ופולט קרינה, המעייפת את העיניים, ומכיוון שהעיניים מוכרחות להיות תקועות במסך, הן אינן יכולות להיות שקועות בסרט הפנימי שלי, שמוקרן בדמיוני כמו בדמיונו של כל יוצר, ועל כן אינני רואה את הדמויות ואינני שומע אותן.

התודעה טרודה בטכנולוגיה. למשל, בהגדלה וכיווץ חלונות מקבילים, מעבר בין גרסאות, וכדומה, ולא בכתיבה עצמה.

המחשב גם מזמן לכל כותב את הפיתוי הגדול והנורא מכול – לגלול לאחור את הטקסט ולקרוא מה כתבתי, 'רק כדי להתחבר לזה מחדש,' או 'כדי לראות מה יצא לי,' 'כדי לראות שאין לי שגיאות,' או 'כדי לשמור על הרצף'.

כל הדברים האלה הם תירוצים של המבקר והצנזור הפנימיים, שרק אורבים לרגע הזה, שבו תגלול לאחור את הטקסט על גבי המסך – ומיוצר תם, הכותב להנאתו את גרסתו הראשונה של סיפור תיהפך מיד לצנזור של עצמך.

באותו רגע אתה מתחיל לערוך את הטקסט במקום לכתוב אותו. אתה משנה תפקיד. משנה יחס לכתיבה. וזה בדרך כלל מביא איתו מחסום כתיבה. תקיעה. דריכה במקום.

בעיה נוספת היא, שהמחשב כבר מזמן הפך להיות תחנת תקשורת. כמו הסמרטפון, אנחנו מנהלים עליו את כל חיינו. את קשרינו החברתיים, את חשבונות הבנק שלנו, את התכתובת במייל ובהודעות בתוכנות שונות. ברגע שאנחנו מתיישבים לכתוב, והמיילים או הלייקים בפייסבוק מתחילים להגיע, הם מסיחים את דעתנו מן הכתיבה. אנחנו נותרים מול המחשב, משוכנעים שזה זמן כתיבה, אבל זה לא זמן כתיבה, זה זמן כתיבה שהלך לאיבוד ונשחת לטובת אלף דברים אחרים.


 אבל הצרה הכי גדולה עם מחשבים, והיא הסיבה בשלה התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, היא – שמחשב הוא מכונה מועדת לקריסה.

יש הרבה סיבות לקריסת מחשב. הוא עלול לקרוס כתוצאה מווירוס או מבעיית חומרה (דיסק פגום, וכיו"ב), הוא עלול פשוט ליפול ארצה ולהינזק ללא תקנה, חומר עלול להימחק מאלף סיבות שונות, מטעויות משתמש ועד קצרים חשמליים פתאומיים.

ואז, גם אם יש גיבוי, כי אנחנו לעולם לא זוכרים לגבות מדי יום מה שכתבנו – משהו הולך לאיבוד.

וכשמדובר באנשים כותבים, יוצרים, המשהו הזה עלול להיות משמעותי מאוד.


     חוויתי כמה קריסות מחשב בחיי. פעם נפל לי הארד דיסק מן הידיים, ואי אפשר היה לשחזרו עוד, ועמו אבדו יצירות שלי משנות השמונים. פעם קרס לי מחשב כשחבר פיצל לי את ההארד דיסק לשני כוננים וירטואליים, אבל כשעבד על כונן אחד, התברר מאוחר מדי שה'מחיצה' בין הכוננים לא הייתה חזקה מדי, ובטעות הוא פירמט את כל כונן המסמכים. פעם שלישית אני כבר לא זוכר מה קרה.

שתי הפעמים האחרונות אירעו בשלוש השנים האחרונות, בהן אני עובד על הרומאן הבא.

אמנם, אני משתדל מדי תקופה לגבות את המחשב. אבל תשמעו, במשך תקופה צרבתי דיסקים. אחרי כן קניתי דיסקים און קי, ואז שניים אבדו לי, עם כל יצירותיי עליהם, שלישי נהרס, רביעי נתעקם. אז רכשתי דיסק גיבוי חיצוני. ואז הוא נהרס. והייתי צריך להחליפו בחדש.

ובכל פעם כזו, גיבויים נערמו על גבי גיבויים, והם תמיד היו חלקיים, ותמיד אבד לי שם חומר.

רוב הזמן הדחקתי את האובדנים האלה. ידעתי, למשל, שכאשר אשב לערוך את הפוסטים שלי לספר על ההורות, יהיה עלי למצוא בדפי מכונת כתיבה דברים שכתבתי, ובהם התייחסתי לרצוני להיות להורה, והקלדותיי אותם אבדו בקריסת המחשב האחרונה.

אבל לא ידעתי, שסצנות רבות שכתבתי לרומאן הבא אבדו לי. ואת זאת גיליתי רק הבוקר.

בתקופה האחרונה חזרתי לעבוד על הספר, התחברתי אליו, עבדתי על פיתוח סצנות, הכנסתי תיקונים למחשב, עברתי על רצף העלילה וחשבתי מה עוד עלי לכתוב כדי לסיימו. ופתאום נזכרתי, שחלק מן הדברים החסרים, כביכול, כבר כתבתי. ומדובר בהרבה סצנות מהותיות.

אבל איפה הן, לעזאזאל?

חיפשתי בנבכי המחשב שלי, בספריות ובתתי ספריות. אך לשוא. הסצנות האלה נעלמו כלא היו.

ואז, היום בבוקר, נפל לי האסימון. הבנתי שהמחשב קרס יחד עם הסצנות שלי.

מבועת הוצאתי מספריית עבודתי את שלושת הקלסרים, שבהם כל הטיוטות של הרומאן הבא שלי, וממחר בבוקר אצטרך לשבת ולהקלידן מחדש, כדי לאתר בהן את הסצנות החסרות.

הלקח כאן הוא פשוט מאוד. כתבו ביד או במכונת כתיבה. לעולם אל תסתפקו במחשב. גם אם אתם מגבים אותו מדי יום.

מחשב הוא כלי רע לסופרים ורע לכתיבה. הוא מעולה לעורכים ולעריכה, לפיתוח הטיוטה הראשונה.

אבל את הטיוטה הראשונה, עשו לי טובה, כתבו ביד או במכונת כתיבה. כך היא תתפתח בצורה משוחררת יותר. כך זה גם יבטיח, שיהיה להם הארד-קופי מכל מה שכתבתם, למקרה של קריסה.

 

מדף הספרים המתרחב של תלמידיי ותלמידותיי.

תמונה

בכל פעם שאני פותח סדנה חדשה לכתיבה, הדבר הראשון שאני עושה הוא להבהיר לחבריה וחברותיה, שאינני גורו, ואינני רוצה להיתפס ככזה. ההבדל העיקרי בינינו הוא הקילומטראז' על כביש הכתיבה. אני כותב מגיל 14, אני בן 54, זה אומר שאני כותב כבר ארבעים שנה. אבל זה כל מה שזה אומר.

ככל שהסדנה מתקדמת, אני מספר להם את האמת. אינני מלמדם דבר. את כל התבניות והחוקים שאני מלמד אותם הם כבר יודעים. הם יודעים אותם ברובד סמוי מן העין, מעצם היותם בני אדם, החיים ופועלים בעולם, ומכל הסיפורים ששמעו בעל-פה וקראו במהלך חייהם. אני רק מציף אל התודעה את הדברים הללו, כדי שיהיו להם זמינים ככלים לכתיבה. למעשה, כל מה שאני עושה בסדנאות לכתיבה שלי הוא לעורר אצל חבריה את חדוות הכתיבה, לעודד אותם בכל שלב בתהליך, להפוך את הקבוצה למשפחה תומכת – ולתת להם יד בכל אחד משלבי הכתיבה, העריכה וההוצאה לאור. ואחרי כן, גם עם הספר הבא.

כיוון שכך אני תופס את דרכי כמורה, עבודתי, אף על פי שהיא מתוכננת ומובנית לפני מערכי שיעור, היא אינטואיטיבית. כאשר אני עובד עם קבוצה ועם אדם, אינני יודע ואינני יכול לדעת מה מכל מה שאומר במהלך מפגש, איזה תרגיל שאתן או טכניקת כתיבה שאחשוף, יהיו הגירוי שיפעיל את חברי הקבוצה או יחידים בה ליציאה למסע של כתיבה. ממש כשם שאינני יכול לצפות את מהלך סיפוריי שלי, אינני יכול לצפות את מהלך סיפוריהם של תלמידיי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להיות קשוב לסיפוריהם, ולעשות ככל יכולתי כדי לסייע להם לספרם.

כאשר פגשתי את נוגה גולדרינג, בסדנת הכתיבה שהייתה לי במסגרת "אסכולות," בבית הכט בחיפה, לא ידעתי, וגם היא לא, שכבר למן המפגש הראשון יתחיל להיטוות בה ספר מופלא. אבל כך זה קרה. בשיעור הראשון, בשוליו, למען האמת, כאחד התרגילים האחרונים בו, ביקשתי מהם לכתוב מה היו בגלגול הקודם, ומה שיצא לנוגה מתחת עטה היה מהמם.

באותו רגע, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, ביקשתי ממנה מעתה ואילך להסב את כל תרגילי הסדנה, בשני הסמסטרים, על אותה דמות. מקץ כמה חודשים כבר התרקם אצלה כתב-יד שלם לרומאן, שהפתיע לא רק אותנו, חבריה לסדנה, אלא גם אותה עצמה.

כתב-היד הזה ראה השבוע אור, בספר "כלואה," והוא מופץ עתה לחנויות הספרים. הוא נערך בידי אמנון ז'קונט, ראה אור בהוצאת "פרדס," ואני ממליץ עליו בחום ובאהבה.

באותה הזדמנות אני מצרף כאן עוד תמונות, של עוד מקצת מן הספרים שכתבו תלמידיי ותלמידותיי בסדנאות שערכתי עימם, וראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. אם שכחתי מישהו/י זה נובע משעת הלילה המאוחרת, אז הזכירו לי ואוסיף.

ואגב, את גודל התמונות התוכנה שמעצבת אוטומטית את הבלוג שלי קבעה. לא אני:)

תודה לכולכם/ן על שאתם מאירים את חיי.

אילן.

תמונהתמונהתמונהרחל מדרתמונה

הזמן של האי-כתיבה

     היום הבנתי סופית, שאסור לי לתכנן לעצמי זמן כתיבה. פשוט לא. מפני שבכל פעם שאני עושה כן, באה המציאות וחוטפת אותו ממני.

     תכננתי לכתוב אתמול והיום.

     אתמול, אחרי ששמתי את הילדים במעון ועשיתי כושר, חזרתי הביתה כדי לכתוב, אבל אז ראיתי כמה שהמקרר מטונף ועמוס בשיירי המנגל הוורוד של יום העצמאות, וכמה הבית מלוכלך. אמרתי לעצמי, שזה הזמן היחיד שאוכל בו לנקות את המקרר ואת הבית, בלי עוזריי הנאמנים הקטנים והמתוקים ביותר. אז ניקיתי. וכשגמרתי לנקות כבר הייתה השעה אחת וחצי, והייתי מוכרח לאכול משהו וללכת לנוח, כמו בכל יום, ברבע לשתיים בדיוק, כדי שיהיה לי כוח לטפל בהם עם שובם מן המעון.

     הבוקר כבר הודעתי לעצמי שזהו זה, אני כותב. ישר ממכון הכושר אני חוזר הביתה, לא מתפתה ללכת לשבת בבית הקפה ולפתח סצנה, אלא חוזר הביתה, מתיישב ליד המחשב, מכניס את כל התיקונים והסצנות שכבר פיתחתי בכתב-יד לתוך טיוטת הרומאן הבא שלי, ורואה מה קורה.

     אבל עוד בהיותי במכון הכושר צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה אמינה מן המעון. היא אמרה לי, שלמיכאל יש דלקת עיניים חריפה, ושאינני יכול להשאירו כך במעון. עלי לבוא בהקדם ולקחתו הביתה, ומוטב גם לרופא, כי בלי אישור מרופא לא יוכל לחזור לשם.

     הרשיתי לעצמי לסיים את האימון האירובי ולאכול ארוחת בוקר, במהלכה כבר תיאמתי תור אצל רופא ילדים בשדרות ירושלים ביפו. נסעתי עד למעון, החניתי את הרכב, הוצאתי ממנו את העגלה ולקחתי בה את הילדים מן המעון לרופא. חשבתי לעצמי, שאם ייתן לי אישור להשיבם אל הגן אחזיר אותם לשם בעגלה, ואז תיוותרנה לי עוד כשעתיים ומחצה של עבודה בבית, על הספר, עד שיהיה עלי לנסוע ליפו בשלישית, כדי לקחתם הביתה.

     אבל הרופא אמר, שלמיכאל יש דלקת עיניים אביבית, ויראלית, ושגם העיניים שלי נראות מגורות. עליו להישאר בבית, לקבל טיפול בסינתומיצין ובטיפות עיניים, פסק, ולשוב לגן רק אחרי שיבריא.

     אז נסענו הביתה, ומיכאל ביקש, כמו מדי יום, ללכת 'לגן של הטוטו.' הטוטו הוא תרנגול. יש גן משחקים קרוב אלינו, ובבית סמוך אליו, מעבר לגדר, גדלים תרנוגולים ואפרוחים. ומיכאל מאוד אוהב להאכילם ולהתבונן בהם.

     שיירי המצות מפסח כבר נגמרו, אבל הלכנו לשם בכל זאת. הילדים ביקשו להתנדנד בנדנדות. שמתי כל אחד מהם בנדנדה, הבטתי בהם ואמרתי לעצמי שהם במקום בטוח, ושאלה כנראה יהיו הרגעים הפנויים-יחסית היחידים שיהיו לי במשך היום.

     התיישבתי למולם על ספסל, הוצאתי בנחישות את עט הפיילוט ואת המחברת הצהובה שלי, וכתבתי חצי סצנה לרומאן. בסצנה הזאת, שלא שייכת לליין אפ המרכזי של עלילתו, הגיבורה שלי נמצאת בבוקר אביבי נהדר, ולא מעלה על דעתה מה יעלה בגורלה בהמשכו.

     מיד אחרי כן ניגף בנה בחצר, ראשו ניטח באבן ושלולית דם נקווית מתחתיו.

     היא מרימה אותו בידיה ורצה אל המרפא.

     המרפא קיבל את דיוקנו של הרוקח הדרום אמריקני, שבבית המרקחת שלו, ביפו, קניתי הבוקר את התרופות למיכאל.

     אבל כשביקשתי לכתוב את הדיאלוג ביניהם, בין אם מוטרפת מדאגה לבין רוקח כבד שמיעה, הילדים כבר ביקשו לרדת מן הנדנדה, והסצנה נותרה באמצע.

     האמת, גם די יראתי מלכתוב אותה. חששתי שמא המאגיה של הכתיבה תביא על ראשי מה שאני מדמיין אצל הגיבורה שלי. ואצלה בנה הפעוט שכב על דרגש בבית המרפא, מעולף, ובקושי נשם.

     אז ממילא גם רציתי לחדול מכתיבת הסצנה הזאת.

     מי שסיפק לי את מלוא הסיבות לעצור את כתיבתה היה דניאל, שהחליט להעז ולטפס בסולם הגבוה של המגלשה הגבוהה. בראותי שהוא נחוש בדעתו לעשות כן הבנתי שהוא כבר מוכן לזה, פיזית, וטיפסתי אחריו, להשגיח עליו שלא יישמט דרך כל הפיר.

     רגע אחרי כן גם מיכאל הצטרף לזה. וכיוון שהוא קצת פחות חזק מאחיו, ואחיזתו בשלבי הסולם הייתה רופפת, הייתי צריך להשגיח עליו בשבע עיניים.

     אבל הם טיפסו וגלשו במגלשה של הגדולים שש-שבע פעמים לפחות.

     אחרי כן הלכנו הביתה, דרך המכולת השכונתית, אכלנו והלכנו לנוח. כשהתעוררנו, הרגשתי שמיכאל חם, ואמנם היה לו גם חום.

     אז נתתי לו נר אקמולי, נסענו לסבא ושבנו הביתה רק בעשר בלילה לערך.

     דניאל כבר היה רדום, מיכאל התעורר משנת הדרך בלי חום, והתעקש להיות איתי עוד שעה שלמה. לשבת לידי שעה שאני כותב פוסט בבלוג, להתבונן בידיי הרצות על המקלדת ובאותיות המצטברות, סדורות שורות שורות, על המסך.

     ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

     היום הבנתי, שאין מה לעשות. אני לא יכול עוד לכתוב כמו שכתבתי בעבר, ארבע עד שש שעות אחר הצהריים, מארבע אחר הצהריים עד עשר בלילה, ואז לצאת להתאוורר, לבלות. הזמן הזה ביממה כבר לא קיים מבחינתי.

     הזמן היחיד שנותר לי הוא השכם בבוקר, בדקות שבין קימתי להשכמתם, או בלילה, בין הירדמותם לבין זו שלי, בשעתיים שבהן בדרך כלל אני גולש באינטרנט, מפני שאני עייף מכדי לעשות כל דבר אחר, ומשום שאני זקוק להפוגה, ולמעט מגע, ולו וירטואלי, עם אנשים, עם חברים.

     שהכתיבה עכשיו תמשיך להיות פרגמנטרית, ולכן כדאי שאבחר פרויקטים שהפרגמנטריות טובה ומועילה להם. כמו, למשל, כתיבת שירים, או סיפורים קצרים, או שרבוט סצנות ראשוניות לפיתוח אחרי כן.

     שאני פשוט מבדיוק מוכרח להמשיך לכתוב, ושעלי להתמיד בזה בדרכים חדשות, למשל, כמו כתיבתי בבלוג הזה, שהיא שופעת ומצטברת ועוד תשמש בעתיד לאיזה ספר גדול.

     שאין  טעם ואסור לי לתלות את אי-הכתיבה שלי בילדיי ובהורותי, מפני שזה מזיק לקשר בינינו וגם חוטא לאמת.

     שבחרתי להיות הורה בשיא הקריירה שלי כסופר, אחרי שהוצאתי לאור כבר שמונה עשר ספרים וכתבתי עוד לפחות ככמות הזאת ספרים, וששום דבר לא הלך לאיבוד, שעוד אכתוב ועוד אפרסם. אבל כדי שזה יקרה, עלי לשוב ולכתוב מדי יום, לא משנה מה, לא משנה באיזה ז'אנר, באיזה מדיום, ביד, במכונת הכתיבה או במחשב הנייד או הנייח, ואפילו בפתקי תזכורת בסמרטפון, ושאין טעם שאשפוט את עצמי על חוסר יכולת להתמיד בתהליכים, מפני שהתהליך היחיד שבו עלי להתמיד כרגע הוא גידול ילדיי והטיפול בהם, והכתיבה בכל יום משהו, עם מה שיש. עם המצאי הקיים של חוויות, תחושות וחומרים.

     כי כשאני מסתכל על זה, אני מבין שזה לא מעט.

     ובכל זאת, כתבתי הבוקר חצי סצנה, בערב שני פוסטים, אחד מוכתב מלמעלה ואחד מוכתב מן הלב. ואני עוד לא מרגיש מסופק. כי לא חזרתי לקו העלילה המרכזי של הרומאן הבא שלי.

     מי יודע, אולי זה יקרה בחלומות הלילה, שהרבה פעמים מביאים לי סצנות או סיפורים חדשים שלמים בתוכם, או מחר, או מחרתיים. עוד נראה.

     בינתיים אשתדל לכתוב מדי יום, ובכל יום רק עוד משהו מעבר לפוסט בבלוג. זו החלטתי בלילה הזה.

     כי אחרי הכול, ספר לא מתחיל בגרסתו המושלמת. הוא מתחיל ככה. בפתקים, ברשימות בודדות, בפסקאות, שבסוף מותכים יחד ונהיים לספר.

חשיפה. איזה פחד.

בשבע השנים שאני מלמד בהן כתיבה, נתקלתי כבר למן השיעור הראשון בבני-אדם שהחשיפה של עולמם קשה להם. מאז ועד עתה אני משתדל לספק להם כלים כדי להקל על היראה מפני החשיפה. החוק הראשון, אני אומר להם, הוא לא להראות את מה שכתבתם לאיש. לא לבן או לבת הזוג, לא לבני המשפחה, גם לא לחברים קרובים אחרים. שימרו את הדברים שאתם כותבים כעת לעצמכם. חלקו אותם רק עם חברי וחברות הסדנה. הם, שמתבקשים על ידי להימנע מכל ביקורת על חבריהם, יודעים איך להגיב לכם על כתביכם – באופן שיפרה אתכם ויעודד אתכם להמשיך לכתוב.

עוד דבר, אני אומר להם, זכרו שכל מה שאתם כותבים במהלך הסדנה הוא טיוטה, גרסה ראשונה למשהו שעוד עתיד להתפתח מתוך תוכו, מתוך עצמו, במהלך השכתוב שיבוא אחרי שהטקסט יצטנן. כך שאין טעם לפתח לגביו חרדת חשיפה. הברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין. מוטב לשמור על מה שאתם כותבים ביניכם לבין עצמכם/ן.

מי שעדיין מתקשה להתמודד עם שאלת החשיפה אני מלמדו עוד דבר, הקרוי 'הרחקת עדות.' אם קשה לך לכתוב על דבר קשה שחווית, אל תכתוב אותו בגוף ראשון. כתוב אותו בגוף שלישי. יתר על כן, תן אותו 'במתנה' לאיזו דמות אחרת, הרחוקה ממך בפרטים הביוגרפיים שלה. בגילה, במוצאה, במקום מגוריה, בעיסוקה, אולי אפילו במינה.

ואז אני מפנה אותם אל ספרו הנפלא של הפסיכותרפיסט שלדון ב.קופ, יהודי אמריקני בודהיסט, "אם תפגוש את הבודהא בדרך, הרוג אותו." בספרו עתיר ההתייחסויות למיתוסים, לאגדות וגם לסיפורים חסידיים, מדבר שלדון ב.קופ על היחסים בין המטפל למטופל, ובין השאר הוא מסביר מדוע החשיפה ההדדית ביניהם היא כה הכרחית לא רק להצלחת התהליך הטיפולי, אלא גם לשלום נפשו של המטפל.

הערב תקפו אותי מחשבות על החרדה מחשיפה. נזכרתי בתלמידה שלי, שבסמסטר הקודם אפילו לא נרשמה לאתר שלי, שאליו מעלים תלמידיי את עבודותיהם השבועיות, לפורום סגור מפני העולם, ורק הם יכולים לקוראן בו ולהעיר עליהן הערות. במהלך הסמסטר נתנה לי כמה משיריה וסיפוריה לקרוא, ואחרי התמהמהות רבה הגעתי לקרוא בהם ומצאתי אישה מוכשרת בצורה יוצאת דופן. אמרתי לה זאת במסגרת המפגש הבא בכיתה וגם באופן אישי, וזירזתי בה להירשם לאתר, להעלות אליו מעבודותיה ולהיחשף לעבודותיהם של חבריה וחברותיה לקורס. שאם לא כן, הריהי מחמיצה את תהליך הצמיחה הנפלא הכרוך בעבודה הקבוצתית.

לצערי, היא בחרה שלא לעשות כן. כעבור זמן, באחת הפגישות הראשונות של הסמסטר השני, כאשר אמרתי, כמעט כבדרך-אגב, שכל מי שמספר משהו לאדם כותב צריך לקחת בחשבון, שימצא אחרי כן את סיפורו בכתובים, התרגשה מאוד, והבהירה, כי אחד המעצורים הגדולים שלה בכתיבה הוא ההכרח לחשוב על הזולת, לא לכתוב על אנשים בשמותיהם, מחשש שמא תפגע בהם.

כעבור זמן לא רב הודיעה על פרישתה מן הסדנה.

הערב חשבתי עליה בלבי, ועמה – על הפחד מחשיפה. פתאום פלחה אותי ההכרה, כי הפחד מחשיפה מקפל מאחריו דברים שונים לחלוטין. הפחד אינו מאקט החשיפה כשלעצמו, אלא מתוצאותיו. אדם הפוחד מחשיפה מבוהל, בעצם, מפני האפשרות ליתן לאחרים גישה אל עולמו הפנימי ואל סגנונו. אל עולמו הפנימי, מחשש שמא מה שימצאו בו לא יערב לחיכם, ייתפס על ידיהם כבלתי ראוי או כמגונה, ואז יביא לדחייתו על ידיהם; ואילו אל סגנונו, מחשש שמא סגנונו קלוקל, או ירוד יחסית לסגנון כתיבתם של אחרים.

הפחד מחשיפה עומד בסתירה גמורה לעצם פנייתו של אדם לסדנת כתיבה. הלא הכתיבה היא קודם כל קריאת שמות לדברים. אנחנו באים ללמוד כתיבה, כדי לדעת איך לספר סיפור, איך לקרוא במילים לדברים שאנו חווים ומרגישים, מדמיינים או מקווים להם, כל הדברים המרכיבים את עולמנו הפנימי. יתר על כן, הכתיבה לעולם תלויה בפרסומה ובעין ובלב ובתודעה של קוראיה. טקסט ללא קוראים אינו חי, אינו קיים. הוא רק צבר אותיות על נייר או על צג, כפי שכבר כתבתי השבוע בפוסט אחר. רק כאשר מישהו קורא בו, הוא מכניס בו חיים, מתרגם, לעולם בצורה סובייקטיבית, את רצף הסימנים הללו, הקרוי לשון, הקרוי טקסט, דרך המנסרה הפנימית שלו, תודעתו, למשהו בעל משמעות, ואז גם חש כלפיו תיעוב או אהדה, כעס או הערכה רבה, ועוד כיוצא באלה.

כאשר אדם מגיע לסדנת כתיבה הוא עושה כן, מפני שהוא רוצה לספר את סיפורו. למעשה, כל אדם רוצה לספר את סיפורו, אך רק מעטים מוכנים להסתכן ולעשות כן. אלה המסתכנים ומספרים את סיפורם בפני העולם מגלים, כי הם מקבלים בתמורה את הדבר שהם מייחלים לו יותר מכל – אהבה. אבל לעתים, בד בבד איתה הם נפגשים גם באי-הבנה, בדעה קדומה ואפילו בשנאה.

אלה שאינם מסוגלים לעמוד בחשיפת סיפורם בפני העולם מהווים למעשה המכשול הגדול ביותר העומד בפני עצמם, ואיש אינו יכול למוססו מלבד הם עצמם. מנחה הקבוצה וחבריה יכולים לנסות לעודד את האדם לפתוח את סגור לבו ולספר את סיפורו. אך אם אין האדם מסוגל או בשל לעשות כן, בסופו של דבר הוא נושר מן הקבוצה וחדל מכתיבה.

באשר לי, אני כמובן ממליץ בפני כל אדם לספר את סיפורו. זהו, בעיניי, התנאי הראשון למתן אהבה ולקבלתה. אתה מספר את סיפורך למישהו, ומישהו מקשיב לך. זה הבסיס לכל תקשורת אנושית ולכל מערכת יחסים, תהא אשר תהא אחריתה.

ועוד על הקשיים והזכות הגדולה החבויים במלאכת הכתיבה, בפוסטים בעתיד.

לילה טוב.

התמסרות

השבוע שעבר היה לי קשה. זמן 'אחרי החגים' הלך וקרב, ועמו התגברו מחשבותיי בנוגע לסדר השבוע שלי ולמתכונתה של שנת העבודה החדשה.

בשנה שעברה לימדתי שישה ימים בשבוע. כלומר, מדי שבוע נפגשתי עם כמאה תלמידים ותלמידות, והייתי גם צריך לקרוא מעבודותיהם. מתוך אלה, יומיים עברו עלי בנסיעות לחיפה, שהצריכו את אבא שלי לבוא לישון כאן, כדי לעזור לי בבוקר, וחייבו אותי לקום בחמש בבוקר, לנסוע לחיפה ולחזור בשלוש וחצי, בלי מנוחת צהריים, לאסוף את הילדים מן המעון.

זה הותיר אותי חסר נשימה.

הבנתי שאני לא יכול להמשיך בזה. זה לא השאיר לי זמן לכלום. לא לעריכה, לא להוצאה לאור, ובעיקר לא לכתיבה. וזה מחיר שאני לא יכול לעמוד בו. הכתיבה.

בתחילה הודעתי ל"אסכולות" בחיפה שלא אלמד שם השנה. אבל רק השבוע הודעתי לחברות הסדנה הוותיקה שלי שם, שלא אמשיך לבוא אליהן, והזמנתי אותן לבוא הנה, לתל אביב. ועודני מחכה לתשובתן בנוגע לזה.

אבל מרגע שהחלטתי, משהו בי השתחרר.

את הסדנאות ב"אסכולות" תל אביב אני מתחיל בסוף אוקטובר. את הסדנאות הפרטיות כבר השבוע. אבל כתוצאה מן השינויים, השבוע היו לי ימי ראשון, שני וגם מחר, שלישי, פנויים. הילדים שבו לשגרת המעון, ואני מצאתי את עצמי יושב בשקט, בבית.

אלוהים עדי, כמה חיכיתי וכמה ייחלתי לרגע הזה.

לכבוד הזמן הזה גם שיניתי כליל את צורת הישיבה בחדר העבודה שלי. הפכתיי את השולחן, תחת אשר יעמוד מתחת לחלון העמדתי אותו בניצב לחלון שמשמאלי כעת, ולמול המראה הקבועה בארון הבגדים. כך אני לא חוסם את הספרייה שלי, יצרתי לי פינה פרטית, שאני סוגר את המעבר אליה, כדי שהילדים, שמשתוקקים אל המחשב, ואל שולחן העבודה של אבא, לא ייכנסו אליה. גדרתי לי שטח פרטי.

וברגע שעשיתי זאת, גם ידעתי שאני מוכן להתיישב לכתוב את הרומאן הבא. שעצם ארגונו של החדר מחדש מזמין את הספר הבא ואת דמויותיו להתייצב אצל שולחני.

ניקיתי את השולחן העמוס מכל מה שהיה עליו, שמתי עליו את מכונת הכתיבה, הדלקתי נר, והתחלתי כותב.

זה לא היה קל.

לא קל לחזור לרומאן שאתה עובד עליו כבר שנתיים בהפסקות.

אבל יש לי טכניקה פשוטה בנוגע לזה. אני מרשה לעצמי לכתוב רסיסים, שברי מחשבה, מעורבבים במחשבות על הכתיבה, קטעי סצנות, דיאלוגים קטנים.

אני מרשה לעצמי לעבוד בחוסר סדר מוחלט, בוטח בכתיבה שלי, וביכולתה להוביל אותי לאן שצריך. לאן שהיא צריכה להוביל אותי, כדי להיכתב במלואה.

היום זה כבר הובהר לי מעל לכל ספק. אני כבר כותב. לגמרי.

וזה התחיל רע.

זה התחיל במדפסת הארורה שלא עבדה כיאות, עד שהתקשרתי לאיציק והזעקתי אותו הנה כדי לטפל בה, והוא הראה לי שהיא פועלת כסדרה. זה המשיך במחשב שלא קורא שום דיסק און קי או את הדיסק החיצוני שיש לי לגיבוי, ורציתי להעביר אליו את כל החומרים של הספר הבא, ואז למיינם.

זה המשיך בזעם נורא על האמצעים הטכניים האלה, עד כדי כך שעזבתי את שולחן העבודה, נדדתי עם מכונת הכתיבה שלי, והנר, אל שולחן המטבח, עשיתי לי כוס קפה גדולה, שמתי כוס מים קרים ענקית על השולחן, והתיישבתי לכתוב, מלא עצבים, מתוך ידיעה, שמותר לי לכתוב מתוך כל מצב רוח שאני נתון בו, כי כל מצב רוח, כל רגש, הוא כמו חדר, או כמו דלת לחדר.

ושבעצם כל רגש, כל מצב רוח, הוא הזמנה לסופר שבי להיכנס דרכו לאנשהוא. ולגלות מה נמצא מאחריו.

אז כתבתי שלושה-ארבעה עמודים, ואחרי כן נחתי. שמתי מכונת כביסה לעבוד, הוצאתי את הכלבה, ואז ישבתי וכתבתי עוד 2-3 עמודים, ואז ישבתי לעשות כמה טלפונים, ושבתי וכתבתי עוד כמה עמודים, ואז אכלתי והלכתי לנוח בצהריים.

לנוח ממש לא הצלחתי. קשה לי להירדם בצהריים כעת, מפני שאני חושש שמא לא אקום בזמן כדי לאסוף את מיכאל ודניאל מן המעון. חוץ מזה, קשה לי להירדם באחת וחצי בצהריים. זו הייתה שעת ערנות של עבודתי עד כה, וקשה להופכה לשעת שינה, רק מפני שבשלוש ומשהו עלי לנסוע ליפו ולהביא משם את הילדים הביתה.

בשלוש ורבע, אחרי שינה קצרה וקטועה, מדיטציה במיטה ומקלחת, נסעתי להביא את הילדים מן המעון.

בילינו אחר צהריים יחד, וערב, בשמונה נכנסו למיטות ועברו, כהרגלם, למיטתי, ואני נשכבתי לידם, עייף, מלטפם בידי.

גיליתי שכך הם נרדמים מאוד מהר. על מיטתי, בחברתי.

היו כבר כמה נשים שאמרו לי, שזה לא בסדר. שעלי להרגילם לישון במיטותיהם. אבל אני פועל מתוך האינטואיציה שלי. אני מרגיש, שכיוון שאני הורה יחיד, והם מבלים במעון את מרבית שעות היום, בערב ובלילה הם זקוקים לי וראוי ורצוי שיהיו איתי.

וגם אני זקוק להם. מתגעגע אליהם.

אז החלטתי להישאר בתוך השינה המשותפת, עד שיגדלו קצת, וירגישו שהם רוצים לישון לבדם, או עד שיגיע בן זוג, שידרוש את המקום הריק לצידי.

ואז, אחרי שנרדמו, בשמונה וחצי, סגרתי חרש את דלתי חדרי, יצאתי אל המטבח, ושוב כתבתי כמה עמודים, ממה שעלה בתוכי במהלך המדיטציה שעשיתי, כששכבתי לידם במיטה מקודם.

כשבדקתי עם עצמי כמה כתבתי היום הגעתי לכ-15 עמודים מודפסים של מכונת כתיבה. זה המון. ויש בהם חומר מצוין, שזקוק לפיתוח. אבל בהחלט מהווה בסיס להמשך.

הוא שאמרתי, הכתיבה חכמה ממני. והיא יודעת לאן להוביל אותי כדי להתרחש. כדי להתממש.

רציפות, התמדה – והטקסט שלא תכננתי

תזכור שאתה אימא כותבת, אמרתי לעצמי הבוקר, בין שבע לשמונה, כשישבתי ליד שולחן המטבח וכתבתי במכונת הכתיבה שלי את הזכרונות שעלו בי במשך הלילה מחברתי הראשונה, מותר לך לקום מן השולחן לטפל בילדים, וחוט המחשבה שלך לא ייעלם בגלל זה.

ובאמת, למרות שקמו בשש, בשבע התיישבתי לכתוב, אחרי שהחלפתי להם חיתולים ובגדים והאכלתי אותם, ואף על פי שמדי פעם הייתי מוכרח לקום אליהם, לנקותם משאריות ה'דניאלה' שאכלו, או לסלק מידיהם את האבנים ששלפו מן העציצים של אילנה וזרקו בחצר על הארץ, המשכתי כותב.

המשכתי גם כשטיפסו עלי, וניסו להקליד במקומי במכונת הכתיבה. אבל אז עשיתי מה שאבא שלי עשה, כשאני הייתי בן 14. הוא פשוט נתן לי במתנה את מכונת הכתיבה הקטנה שלו.

וזה מה שעשיתי.

ניגשתי לחדר, הוצאתי מן המחבוא את מכונת הכתיבה הקטנה המשמשת לי כגיבוי למכונה הגדולה, וממילא כמעט ואינני כותב בה, פתחתי אותה על שולחן הילדים בסלון, השחלתי דף לתוכה, הושבתי לידיה, כיסא ליד כיסא, את הילדים, והראיתי להם איך מקלידים בה.

שילמדו להקליד, בזמן שאני כותב את שלי.

וכך היה.

וכשסיימתי, אמנם כתבתי רק שניים וחצי עמודים בתוך שעה, בעוד שאמש, כשישנו כבר, כתבתי חמישה וחצי עמודים. אבל ידעתי שעמדתי בשלי. נעניתי לאינטואיציה, שאמרה לי לכתוב את הדברים האלה, אף על פי שבכלל לא אותם אני אמור או מתכוון לכתוב, נעניתי לתת-מודע שלי, שהציף מתוכי את זכרון אהבתי הראשונה ופרידתי מחברתי, בהיותי חייל בצבע, ואפילו השארתי שורה אחרונה שהיא שורת מעבר, שתפתח לי את סשן הכתיבה הבא, על החברה שהייתה לי בגיל שלושים ושתיים, שש עשרה שנים אחרי שיצאתי מן הארון.

הכתיבה הבוקר הוכיחה לי את כוחן של הרציפות וההתמדה. ברגע שאתה נענה לדחף הראשוני לכתוב, הוא בדרך כלל מספיק (לי, לפחות) לשלושה-ארבעה ימים. אחרי כן הדחף הראשוני דועך, ואתה יושב מול מכונת הכתיבה ושואל את עצמך מה, בכלל, התכוונת לעשות כאן, בשביל מה כתבת את כל הדברים האלה, ומדוע אתה מבזבז זמן כתיבה על דברים אחרים, שעה שדמויות הרומאן שלך מחכות שתכתוב אותן.

אבל הכתיבה יודעת. היא יודעת היטב יותר מן הכותב מה היא צריכה, מה היא רוצה ולאן היא מבקשת להגיע.

אתמול, למשל, תוך כדי כתיבה, פתאום התפצלו בי שני קולות, קולו של הכותב שהוא אני, וקולו של הכותב את הרומאן שאני עובד עליו, יצחק שמו, והוא בן זמן ומקום אחרים לגמרי.

דיברנו במקביל, בסוג של דואט. פעם הוא, פעם אני.

זו הייתה תופעה שלא אירעה לי מעולם מקודם לכן, באופן הזה, והייתה מעניינת מאוד.

הלילה, נרדמתי אחרי חצות, העיר אותי דניאל בארבע לפנות בוקר מרעב. קמתי, הכנתי לו בקבוק, וחזרנו שנינו למיטה המשותפת, שמיכאל המשיך לישון בה.

דניאל אכל ונרדם, אך אני התקשיתי להירדם. זכרונות עלו בי. זכרונות מחברתי הראשונה, מימי האהבה שלנו ופרידתנו, ועימם הרהורים. למה זה קרה, איך זה נשנה אחר כך, ומה בעצם התקלקל במהלך חיי שוב ושוב מאז ועד הנה.

וכשהעירו אותי בבוקר, בשש, עם מעט מדי שעות שינה, הייתי מוצף זכרונות ומוכרח לכתבם. וזה מה שעשיתי.

 

אחרי כן, בשמונה וחצי, אלכס ומוניקה, בן דודי ואשתו, הודיעו לי ב ס.מ.ס שהם מתכוונים לנסוע לספארי עם בנם גבריאל, בן השנתיים, ושאלו אם אנחנו רוצים לבוא. עניתי מיד שכן, כי לא תכננתי שום דבר מראש לעשות עם הילדים, לים לא בא לי ללכת, כי נורא קשה לי לרוץ אחריהם מרגע שאני מוציא אותם שם מהעגלה ועד שובנו ממנו, ולמעשה, רק אתמול בבוקר חיברתי לראשונה בחיי, ובמו ידיי (ואני מתגאה בזה!) את המחשב הנייד לטלביזיה, מצאתי ביו-טיוב המון סרטי ספארי, סרטי חיות מלווים במוסיקה, ונתתי להם לצפות בהם קצת.

והם היו מרותקים לסרטים עד כדי כך, ששניהם טיפסו על הספה, ונגעו בידיהם ובפניהם במסך. ודניאל אף רקד לצלילי המוסיקה שליוותה את הסרטים האלה.

כך שידעתי, שביקור חוזר בספארי הבוקר יעשה לכולנו רק טוב.

וכך היה.

 

ועכשיו צהריים, ושניהם ישנים, וגם לי מגיעה שנת צהריים. שבת טובה וברוכה.

קיסמה של הכתיבה, או – אימהות כותבות

לפני כמה שבועות התלוננתי בפני נעה מנהיים, העורכת שלי וחברתי, על שאני מתקשה לחזור לכתיבה של הרומאן הבא שלי, שהתחייבתי עליו לבית ההוצאה.

"אין לי זמן לכלום ואין לי כוחות," אמרתי לה. "בסופו של יום, כשאני מגיע סוף סוף לתשע בערב, והילדים ישנים, אני לא מסוגל לעשות שום דבר מלבד לכתוב את הפוסטים שלי בפייסבוק. חשוב לי שתדעי, שתדעי שכתיבת הרומאן הזה עוד תיקח זמן."

"זה מובן מאליו," ענתה לי נעה, אף היא אם חדשה. "ואני מכירה אותך. כשזה ייצא, תפצה את עצמך על כל הימים שלא כתבת."

נזכרתי בשיחה הזאת כעת, בתום כתיבה של כמעט שעתיים. כתבתי בה שמונה עמודי מכונת כתיבה. זה הרבה.

מזה כמה ימים אני כותב המון. עדיין לא פרקים ברומאן הבא שלי, אלא חומרי זיכרון. אני מוצף בזכרונות מילדותי המוקדמת מאוד, ונענה להם.

ההצפה הזאת התחילה בזכות ספר. באמצע השבוע שעבר התבוננתי בעצמי, אמרתי בלבי שאינני יכול עוד לעבור יום בלי כתיבה, שזה ממש משגע אותי, מרחיק אותי מעצמי, הופכני חלול, ושלילדיי מגיע אב מלא, לא אב ריק. ומוטב שאמצא את הזמן לכתוב, גם תוך כדי הטיפול בהם וגידולם, מפני שאם לא אעשה כן, ואמשיך לרחוק משולחן הכתיבה שלי, יחושו שהם עם אב מתפקד, פונקציונלי, אבל לא אב שלם.

שולחן הכתיבה האמיתי שלי אינו שולחן כתיבה. זהו שולחן המטבח. הכתיבה האמיתית שלי, הספרותית, אני מתכוון, אינה נעשית על שולחן הכתיבה בחדרי, אלא על גבי מכונת כתיבה גדולה, על שולחן המטבח, לאור נר.

כל החודשים הללו עייפתי מכדי לכתוב, וגם כשכבר יכולתי לעשות כן אמרתי לעצמי, שאינני יכול להדפיס במכונת הכתיבה בבית, שכל חדריו פתוחים זה לזה, מפני שזה יעיר את הילדים.

אבל הצורך העמוק שלי בכתיבה ניצח את הכול.

זה התחיל בזה, שהתבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי מה שסיפרתי לעיל. באותו בוקר, באמצע השבוע שעבר, עברתי בעיניי על פני ספרייתי, וחיפשתי משהו לקרוא, משהו שיכוון אותי חזרה לכתיבה.

בחרתי את הספר writing as a Way of Healing של . Louise Desalvo

הנה קיצור הדרך אליו, באמאזון, למי שמעוניין.

http://www.amazon.com/Writing-Way-Healing-Telling-Transforms/dp/0807072435

 

מיד למן תחילת הקריאה בו, על גבי הסטפר במכון הכושר, זה זמן הקריאה היחיד שיש לי כרגע, גיליתי שכבר קראתי בו – לפי ה'אוזניים' בראשי דפיו, ושהוא מחולל בי תהליך עמוק.

כבר ביום הראשון לקוראי בו יצאתי ממכון הכושר, ובמקום ללכת הביתה הלכתי לבית הקפה, התיישבתי בו עם מחברת ועט פיילוט, והתחלתי כותב.

לא הפסקתי מאז.

ואז הבנתי שהגיע הזמן.

העליתי את מכונת הכתיבה על שולחן האוכל, הנחתי עליו סלסילת נייר ובה דפי נייר חלקים ועט, והתיישבתי לעבוד.

כתבתי בבקרים, כשהילדים היו במעון. ואז הגיע החג, ואמרתי לעצמי, שאני לא יכול ואסור לי להפסיק. שאני חייב להמשיך בזה, מדי יום, לנצל את המומנטום של הטקסט הזה, שהתחיל מנצנוץ של זיכרון ילדות רחוק, והפך לכתיבתו של ממואר מרגש.

ידעתי, שרק ההתמדה שלי בכתיבת הטקסט הזה, שלא התכוונתי לכתבו, תחזיר אותי לכתיבה משובחת של הרומאן הבא, המתרחש במקום ובזמן אחרים לגמרי, ועם דמויות אחרות.

לכן החלטתי, שאכתוב מעתה ואילך מדי לילה, אחרי שהילדים יירדמו, ולא משנה עד כמה אהיה עייף.

וכך עשיתי.

 

 

הערב הגעתי עם הילדים הביתה עייף מאוד. השכבתי אותם במיטה. דניאל היה כבר ישן. הוא נרדם באוטו, בדרך הביתה. מיכאל היה ער, קם מן המיטה ויצא אל החצר לשחק עם אילנה.

אחרי שסיימתי לרחוץ את הבקבוקים ולהכניסם למתקן הסטריליזציה במיקרו יצאתי לאילנה ואמרתי לה, שאני מתכוון להיכנס לבישול ולכתיבה. אז אם היא רוצה שאקח את מיכאל הביתה תגיד לי.

היא שאלה אם הוא לא צריך לישון. אמרתי לה שכן. השעה הייתה כבר 21.22.

הכנסתי אותו למיטה. הוא רק שמע את מכונת הכתיבה וירד ממנה. אבל החזרתי אותו אליה בשנית.

המשכתי כותב.

אחרי כן דניאל התעורר בבכי.

העברתי אותו ממיטתו אל מיטתי והמשכתי כותב.

אחרי כמה עמודים שמעתי בכי חזק מכיוונו. רצתי לחדר. הוא התגלגל מן המיטה לארץ.

חיבקתיו, הרגעתי אותו והחזרתי אותו למיטתי.

אבל לא ויתרתי על הכתיבה.

 

בסוף הערב-לילה הזה, כשהרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לכתוב, את מה שרצה להיכתב דרכי, כי הרי לא היה לי מושג שאכתוב את הטקסט הזה בכלל, ישבתי עם ערימת הדפים, ספרתי ומיספרתי אותם.

כתבתי הערב, בפחות משעתיים, שמונה עמודים טובים.

הם עוד צריכים שכתוב, הרחבה ופיתוח, ועריכה. אבל הם מריחים טוב.

אם אשמור על המומנטום הזה, אוכל לעבור מן הממואר הזה אל חומר הזכרונות הבדוי של ספרי הבא.

וכך יהיו ביידי, בסופו של דבר, שני ספרים. למעשה שלושה.

הרומאן הבא, הממואר – ואוסף הפוסטים הזה, שהולך ומתהווה לאיזו ישות מודפסת משל עצמה.

שווה להתמיד בכתיבה, כדאי להיענות לה, ראוי להיעתר לה וללכת עימה בנתיביה.

הכתיבה חכמה מאיתנו, הכותבים. היא יודעת לאן היא מוליכה אותנו, אף על פי כן שאנו איננו יודעים.

מקודם, נח על כורסה בחצר, פתחתי את קלפי הטארוט האלקטרוניים שלי בשאלה על הטקסט הזה.

הקלפים נפתחו בקלף הכוהנת הגדולה, קלף המסתורין של הטארוט, הקלף האומר שמדובר במשהו עלום, שטרם בא זמנו להתגלות, ולכן גם ראוי שהשאלה לא תישאל כלל.

הם מאוד חכמים, קלפי הטארוט האלה. הם אומרים לי מה שיודע לבי. שאל לי לשאול שאלות על הטקסט המתהווה הזה, שלא הזמנתי כלל. שעלי פשוט להמשיך ולכתוב.

חג שמח, ולילה טוב.

יויינע וואסילה, שלמה ודימיטרו (שני פרקים מן הגניזה של "כשהמתים חזרו")

כפי שהבטחתי, אני מביא לכם, לקריאה בסוף השבוע, שני פרקים גנוזים מתחילתו של הספר. רק תמצית של פרקים אלה מופיע בגרסתו המודפסת של הספר, מפאת זה שהוכרחתי לצמצמו.
מי שקרא את הספר, ועוקב כעת אחר הפרסום של פרקים נוספים מתוכו, יבין כי מלאכת היצירה שלי מסועפת ועשירה בהרבה ממה שמובא, בסופו של דבר, בגרסה הסופית של ספר. אני אוהב לכתוב, ועל פי רוב כל דמות וכל סיטואציה מביאה עמה עוד ועוד סיפורים וסיפורי סיפורים. אחרי כן צריך להחליט מה נכנס מתוך כל השפע הזה. הרבה נותר בארכיון.
אבל זה יותיר די והותר חומר לבניי, אם ירצו לפרסם בעתיד את מלוא הכתובים של אביהם:)
הפרקים האלה, שאני אוהבם מאוד, מאפיינים צדדים נוספים ביויינע, דודי המת, מביאים רמז מטרים על החורבן הצפוי לקהילה ולמשפחה, מידי הגויים, וגם יוצרים גשר תמטי – הצלקת בצורת צלב על חזהו של ואסילי – שתשוב ותתגלה מחדש על חזהו של יבגני, נכדו, בחלקו השלישי של הספר. ועל כך עוד אביא דברים.
אגב, את ההצעה לנער לומר 'שמע ישראל' ולקפוץ מן העץ נתן דווקא בן דודי אריאל, לנער אחר, בשיכון ד' בבני ברק, כשהיינו ילדים ובילינו שם בבית סבתא. זה סיפור ששייך בכלל לצד האחר של משפחתי, למשפחת אמי. אבל כדרכו של סופר, אני גונב מכל הבא ליד, בייחוד עם זה מבני משפחה:)
תיהנו.

*

למן ילדותו לא היה נוח ליויינע, בן הזקונים, מקומו בין אחיו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו יענקל, משה וועלוועל, סרים לבקתת העץ בחצר, שם הראה להם אביהם איך הוא מנסר גזע שלם לכפיסי עץ, ומרטיב אותם כדי שיוכל לעקמם ולהכניסם בתוך חישוק של ברזל. אחרי כן לימדם איך מגפרים את החבית, שלא יישפך כל טובה מתוכה. כיוון שהתקנא בהם, ורצה אף הוא להראות את כוחו בפרנסת הבית, שידל יויינע את אחיו, זלמן וכסיל, לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על יד הפרוט, ולגנוב מהם קיני ציפורים.
כסיל וזלמן טיפסו בזריזות על העצים, נלפתים בגזעים ומגיעים עד לענפים הגבוהים, שולחים ידיהם אל קיניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את ביציהן. האימהות היו חגות סביבם, מצייצות מרה על שוד קיניהן, והילדים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה, שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.
יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עימן אל הגויות ומציען להן בשכר קופיקה או שתיים. מן הכסף שקיבל בעבור הביצים היה מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים.
ליבה של שרה חרה בבנה המסית את אחיו הקטנים לטפס על עצים. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים, וכאשר בא אליה יויינע ושם בכפה קופיקה הוכיחה אותו, שציפורים אלה, שהוא גוזל מהן את גוזליהן, הריהן אימהות, ואסור ליטול מהן את ילדיהן.
הלכה והתלוננה עליו בפני שלמה. הזכיר לה בעלה את מצוות שילוח הקן ואמר לה אדרבא, אם הוא עושה כן, הרי זו הזדמנות ללמדו רחמנות. ולבד מזה, הוא מביא לנו מדי פעם רובל, אפילו רובל של זהב, ועלינו לברך על כך שכבר למן קטנותו נגלה בו כושר מסחר, והוא א קליינע סויחער, סוחר קטן, א ממזרעל, אפילו שאינו בר מצווה.
הושיב לפניו את בנו וקרא לפניו את הפסוק מדברים כ"ב לאמור "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים." אז הסביר לו את הטעם במצווה הזאת, שכל אדם חייב לקיימה לפחות פעם אחת בחייו. שהיא מלמדת את האדם רחמנות, וגם מורה לו שלא לקלקל את המשך בניינו של עולם.
שמעה שרה את לקחו ורווח לה. הגם שקיפד בעצמו במיני החי, בכל זאת הוא מקפיד על סדרו של עולם.

נערי הגויים התקנאו ביויינע על שום יכולתו להפיק רווח מכל דבר. פעם אחת שאלו ואסילה למה צריכות אימהותיהם לשלם לו בעבור ביצי ציפורים, הרי גם הוא יכול לטפס על עצים. אמר לו יויינע, אדרבא, נסה וטפס. וואסילה, שהיה חסון גוף אבל נטול דעת, טיפס על העץ ונפל ממנו ארצה, לקול צחוקם של חבריו.
הראה לו יויינע איך אחיו הקטנים מטפסים בזריזות על העצים ומביאים לו מהם את מרכולתו. הביט ואסילה בילדים ואמר ליויינע, לא פלא שהם יכולים לטפס ככה. הריהם ככל היהודים, גמישים כרמשים.
התקצף עליו יויינע ושמר את הדבר בליבו.
כעבור זמן קרא אליו את ואסילה ואמר לו, כי מצא קן גדול בראש עץ, אלא שהוא מצוי במקום גבוה, שילד אינו יכול להגיע אליו. רק גוי חסון כמוהו יכול ליקח ממנו ביצים.
ואסילה, שהיה אז בן שש עשרה, שמע את המחמאה שחלק לו, ניפח את חזהו והלך אחריו. הוא לא ידע שיויינע משלח אותו בקינם של עורבים, שישבו במרחק-מה משם והשגיחו בעיניים מעוקמות על קינם.
ואסילה טיפס על העץ, ומחמת הגאווה שמילאה אותו, או מחמת זה שהקן הגדול היה נעוץ בצמרתו של עץ רב תפארת, לא נפל ממנו. אבל רק הושיט את ידו הגדולה אל הקן עטו עליו הציפורים וניקרו בבשרו במקורן.
ולולא הפילוהו לארץ גם את עיניו היו מנקרות.
ואסילה נחבט לארץ וראשו נמלא דם. רצו השקצים להזעיק את אביו, שבנו שוכב על הארץ וגופו שבור ודואב.
מיהר אליו אביו ושאלו מניין נפל. סיפר לו. בעט בו אביו וקיללו. כלום אין הוא יודע, כי מי שמעז לשלוח ידו בקן של עורב נהיה אוייבו עד קץ הימים!?
בכה ואסילה בפני אביו ואמר לו, שהנער היהודי הוא שהסיתו לטפס אל הקן.
הרים אותו בזרועותיו ונשאו הביתה. חבשו את פצעיו והניחוהו בסד כל ימות הקיץ, עד שנתאחו עצמותיו. אבל את העורבים השכולים שירדו על ביתם לא הצליחו לסלק, עד שהביאו את דימיטרו צייד הציפורים, שקלע בהם ברובהו והרגם.

דימיטרו גר עם אשתו ובנותיו השקצות בבית אבן נאה שחצר רחבה סביב לו, ובה פרדס ושדה קישואים, פרה חולבת ולהקת אווזים, כל מה שצריך אדם ולמעלה ממנו.
אשתו, ששמה נשכח מחמת הסיפורים שסבבו את בעלה, הייתה אישה טובה. אבל כשהיה בא הביתה שיכור והתאנה לבנותיה, שהיו יפות ודשנות כאווזות, הייתה צועקת ומניפה עליו את המקל ששמרה מתחת למיטתה.
בימות החורף, שעה שהנהר קפא, מיעט לצאת מן הבית. כל היום ישב ורטן, שעה שאשתו ובנותיו עשו במלאכתן. אבל עם רדת ערב היו פנסי הגז נדלקים ברחובות נובוסליץ ומאירים אותם באורם הכתום-חיוור. אז היה נוטל את מעילו, את כובעו ואת מגפיו ויוצא מן הבית אל המוזג.
אותו מוזג הייתה חוכמתו בזה, שהתסיס בחביות שיכר מכל פרי הארץ. מדי ערב התכנסו אצלו הגויים. בתחילה שתו אצלו וודקה ומי-שעורה, אחרי כן העמיד בפניהם שיכר דובדבנים ושיכר אשכוליות. לבסוף הלגימם אפילו בשיכר ארגמני כדם, לפי שהיה עשוי מסלק. הרגילו עצמם לכל אותם טעמים שהוא מוציא מתחת ידיו. ושעה שישבו אצלו ונתנו עינם בכוס, היו אשתו ובנותיו מביאות להם דגים מלוחים, חמאה ולחם, כל טעמו של עולם.
יהודי נובוסליץ הדירו רגליהם משם. הם היו לוגמים תה איש בביתו, עם אשתו ובניו ובנותיו. ומי שידו לא הייתה משגת לסמובר היה יוצא מביתו אל בית התה היהודי, וקונה שם, במחיר שתי קופיקות, מים חמים, שישמשו אותו ואת בני ביתו עד יום המחר.
חושך, רוח מנשבת בינות לבתים ואדי קור עולים מן הארץ. גשם יורד, והמים שוטפים בצידי הדרכים, בתעלות המנקזות אותם לנהר.
גוי הולך כסומא בחושך ורואה אור בחלון, ובית שאנשים באים ויוצאים ממנו, ויודע שבית המוזג הוא. שבחוץ צינה וחושך, וצפרדעים מקרקרות, ובפנים שירה ורינה. ממהר לשם שמא יקדימו אותו חבריו, ולא יימצא לו מקום ליד שולחנם.
התיישב דימיטרו, שתה יתר על המידה משיכר הסלקים, וראשו כבד עליו. נאנח אנחה גדולה ונפל על השולחן.
נחפז אליו המוזג ושאלו מה אירע לו. פתח דימיטרו את פיו וביקש לענות לו, אבל מעיו נחמרו בו והוא הקיא לארץ כל מה ששתה ואכל.
בעל הבית הרימו על רגליו, הוציאו החוצה והראה לו את הכיוון אל ביתו.
יצא מבית המוזג, מתנודד והולך. אך תחת אשר יילך לביתו נתעה לחצרו של שלמה.
נכנס אל סדנתו וראה הרבה חביות, ומעליהן תלויות פרוות שועלים ודובים. תמה אותו שיכור מה אירע לאשתו שנראית כשועל, שערה רב ושיניה חדות ועיניה בורקות, והיא מבלה בבית המזיגה. פתח פיו וצרח.
שמע שלמה צרחה עולה מבית המלאכה שלו ומיהר לשם. ראה לאותו גוי שהוא מתפלש בעפר וידיו בפרוות השועל, והוא מצעק עליה אשתי אשתי.
יצא לחצר, לקח דלי מים קרים ושפכו על פניו.
התעורר הגוי ועיניו פרועות ורצח עומד בהן, על שום שניתק בינו לבין אשתו בעת ביאתם, כביכול.
נרתע שלמה לאחור וקרא לבניו. כפתוהו והניחוהו לשכוב שם עד שישובו אליו עשתונותיו.
עם שהתעורר משכרונו מצא עצמו דימיטרו כפות בחבלים בסדנתו של פושט העורות. החל מחשב בליבו שמא מתכוון היהודי לפשוט עורו מעליו. פתח פיו וצרח לעזרה.
שמעו הגויים את חברם זועק, תפסו קרדומים וסכינים, פרצו את דלת בקתתו של שלמה ומצאו את שכנם קשור בה, עקוד כחיה.
מיהרו ושחררו אותו מכבליו.
עודם עושים כן נכנסו פנימה שלמה ובניו הגדולים, משה ויענקל, ושאלו מה אירע שם.
תפסו אותם הגויים בידיהם, ואמרו – למה אתם מבקשים לשחוט את אחינו!?
"איזה לשחוט? מה לשחוט!?" נבהל שלמה, "בלילה שמעתי צרחה עולה מן הבקתה, נכנסתי לתוכה ומצאתי בה את דימיטרו מתגולל בקיאו בין הפרוות, והוא מצעק עליהן שהן אשתו, וריח יי"ש עולה ממנו. ראיתי שהוא שיכור, וקשרתיו לבל יזיק לעצמו עד שיתפכח."
"לא רק שאתה מבקש לשחוט את שכנו, כמנהג היהודים, כעת אתה רוצה להבאיש גם את ריח אשתו!" צעק עליו אביו של ואסילה, שחישב ליטול ממנו את נקמתו.
תפסו הגויים בשלמה ובבניו וכבר חישבו להניף עליהם את סכיניהם. ראתה זאת שרה וזעקה כזו זעקה, שמיד יצאו כל היהודים השכנים מבתיהם ובאו ונעמדו למול הגויים, מחנה כנגד מחנה.
נפל שלמה לרגלי הגויים בתחנונים וביקש, שיקראו מקודם לגוי המוזג וישאלוהו מה אירע אצלו לדימיטרו. רק אחרי כן יגזרו את דינו ואת דין בניו.
כיוון שידעו הגויים את טבעו של דימיטרו, שמרגע שהוא שותה אינו זוכר דבר מכל הקורות אותו, קראו לגוי המוזג, וזה העיד כי אמנם שתה אצלו אותו ערב, ונפל, מתגולל בקיאו, ואז שלחו החוצה ויצא מתנודד בדרך לא דרך.
בסופו של דבר שיחררו הגויים את שלמה, אבל התרו בו, שאם עוד פעם אחת יעז לכפות נוצרי בסדנתו, יבואו אליו ויהרגוהו.

*

בחצרו של דימיטרו כבר בשלו השזיפים, ואשתו ובנותיו הדליקו את התנור מתחתיהם. כל מי שהיו בחצרו עצי פרי כאלה הצטרך לשומרם מפני ציפורים, מזיקים ובני אדם. מפני ציפורים היה מעמיד דחליל בין עציו והיו מתפחדות ונזהרות לא לקרוב אליו. אבל המזיקים המנקבים את הפירות ומטילים בהם את ביציהם לא התפחדו ממנו. לכן התקין בין העצים מין תנור, שהבעיר בו בולי עץ ושרף בו עלים שיפיצו את ריחם ויעטפו בעשנם הרעיל את עציו ואת פריים, להוציא החשק למיני מזיקים לזחול בהם.
ראה זאת יונה ונזכר בוואסילה, שכינה את אחיו רמשים, ונתרקמה בליבו מחשבת נקם.
קרא לוואסילה ואמר לו שילמדו סוד גדול, ובזכות אותו סוד יוכל לקפוץ מעצו של דימיטרו ולא יארע לו דבר.
שאלו מהו אותו סוד. אמר לו, עלה על עצי הפרי של דימיטרו וקטוף מהם. ושעה שייצא אליך ומקלו בידו צעק "שמע ישראל!" וקפוץ.
הלכו השקצים וואסילה בראשם וטיפסו על עציו של דימיטרו. שעה שיצא אליהם ומקלו בידו זעק ואסילה "שמע ישראל!" וקפץ.
הוא נפל על הגחלים מתחת לעץ.
רק נגע בשרו באש ומילא פיו בזעקה.
דימיטרו ניגש אליו והיכה בו במקלו. ואסילה בכה מכאב, ובשרו נקלף מעליו.
עוד אותו יום באו אביו ואחיו של ואסילה אל ביתו של שלמה פלדמן ומקלות בידיהם והוציאוהו משם.
קרא שלמה ליונה ושאלו מה עשה הפעם לנער הגוי.
היתמם יונה ואמר, שלימדו לקרוא "שמע ישראל." ומה הוא יכול לעשות, שאין אלוקי ישראל שומע לקריאת שמע של גוי.
"איפה נשמע כדבר הזה, לקפוץ אל האש!?" נפנה שלמה לאביו של ואסילה. "לך למד את בנך שאין קופצים אל האש בשום תנאי ובשום אופן, הלא כסילות היא!"
פני אביו של ואסילה האדימו, והמקל בידו רעד.
"פעם אחת כבר אמרתי לך, אני אטול מכם את נקמתי. בפעם השלישית לא אתאפק עוד, ואכה בכולכם!" צרח.
הוא סר מעליהם, ליבו סר וזעף על היהודים הללו, הפוגעים בבנו ואחרי כן עושים עצמם חכמים.
תפס שלמה באוזניו של יונה וטלטל אותו לפניו. מחמת התעלולים שהוא מעולל לילדי הגויים, אמר לו, בסוף עוד יעלה עליהם הכורת. עכשיו יישב בבית, ולא ייצא שבוע שלם. לא יקרב לאזור הגבול ולא ישלח ידו בטרנזיט, דהיינו בכל מיני המסחר שעסק בהם, הברחות של דברים מנובוסליץ הרוסית לנובוסליץ האוסטרית וחוזר חלילה, חמש ושש פעמים באותו היום.
מסחרו של יויינע שגשג עד כדי כך, שנודע ברבים כמבריח. כל אימת שהיה מישהו צריך לקבל משהו מהצד האוסטרי או להעביר אליו איזה דבר היה בא ליויינע, והוא כבר היה מחליט את מי מבין אחיו ישלח מעבר לגבול, ומה ישקול על ידו בשביל שוטרי המכס, שגרו באיזור ההפקר בין חלקי נובוסליץ, כדי שיתנו לו לעבור מבלי לפשפש בכליו.
כל שוטרי הגבול הכירוהו וחיבבו את מתנותיו. די היה לאחד מאחיו שיאמר להם מעם יונה פלדמן באתי, וימסור להם מה ששקל על ידיו לתיתו להם, מייד פתחו בפניו את השער. אחרי כן היו משתבחים במה ששלח להם, פעם בקבוק יי"ש ופעם גרבי נשים, מברכים בליבם את הנער, שהיטיב להכיר לנפשותיהם וידע איך לשמחם.
יויינע היה אובד עצות. הרי מסחרו כבר צלח בידו, והסוחרים שהיה קשור בהם חיכו לסחורתו, ואין הוא יכול לאכזבם. הלך לאימו לדבר על ליבה. אבל שרה, שכבר הבינה איזה שייגעץ גדל לה, סמכה את ידה על החלטת אביו. ילד צריך שישימו לו גבול, אחרת יגדל הפקר. ראה יויינע שאינו מצליח לסכל את עונשו, קרא לאחותו, פאני, וביקש ממנה שתלך תחתיו לנובוסליץ האוסטרית.
פאני שמחה שהוא מקנה בידיה כזו זכות, וניאותה לו. עמד עליה שתכרוך סביב גופה בדים שנתן לה, שייראה כאילו רק התעבתה עוד יותר, תלך לנובוסליץ האוסטרית, ליהודי אחד, שיש לו בית מסחר לאריגים, תיתן לו את הבד, תקבל ממנו רובלים, תטמינם בכליה ותחזור הביתה.
בינתים הובהל רופא אל ביתו של ואסילה. הוא מרח על גופו משרה עשבים והבריא אותו ממכתו. אבל סימני הכוויות נותרו על חזהו, כעין צלב שהגליד בבשרו. מאז היה קרוי ואסילה 'השרוף', ונשמר לא לקרוב אל יויינע ואל אחיו. אבל את צלקתו נשא כל חייו.

סקירתה של אורה ערמוני על "כשהמתים חזרו" ברשת א'.

הבוקר שודרה בפינת "חדש על המדף," סקירת הספרים היומית של רשת א', המלצתה של אורה ערמוני על ספרי, "כשהמתים חזרו." זו ההתייחסות המקיפה הראשונה לספרי. תוכלו להאזין לה כאן

http://www.iba.org.il/aleph/player.aspx#!/style/popAudio/ar/1422017/audio/yes