הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

מודעות פרסומת

יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (6) – לילה ראשון מחוץ לבית והצפות רגשיות.

את הפוסט הזה אני כותב, במפתיע, מביתנו בתל אביב. התכנון המקורי שלי, בצאתנו מן הבית שלשום, היה לצאת מוקדם בבוקר מביתם של יאיר ומיכאל בשדה יצחק, לנסוע למוזיאון הטרקטורים בקיבוץ יפעת, ואז לבוא אל חברינו עדי ונווה בבלפוריה, שלהם שתי בנות ושני בנים, גדולים בחצי שנה ממיכאל ודניאל, וליהנות יחד.

אבל הילדים החליטו אחרת. ועמדו על החלטתם.

בבוקר אמנם נסענו לקיבוץ יפעת. מיכאל ודניאל כל כך כמהו כבר להגיע לשם, עד שסירבו בכול תוקף שאעצור בתחנת הדלק מול שדה יצחק כדי להצטייד בקפה ולקנות להם משהו לאכול, משום שלא ממש אכלו את ארוחת הבוקר. אבל מכיוון שידעתי, שהמוזיאון נפתח רק בתשע בבוקר, ומרחק הנסיעה בין שני המקומות הוא כ-30 ק"מ בלבד, בכול זאת התעכבתי איתם קצת בבית הקפה בתחנת הדלק. הם אכלו ארטיק, אני שתיתי קפה.

הדרך משדה יצחק לקיבוץ יפעת יפה. מלאת שדות וחורשות. אבל הילדים, שנרדמו אמש רק קרוב לחצות, והתעוררו כהרגלם בשש בבוקר, נרדמו במכונית. הם התעוררו רק כשהחניתי את הרכב מתחת לנופו של עץ אלון מצל, בחניון המוזיאון.

את פנינו קידמה חברת קיבוץ נחמדה ושמה הדסה. היא זכרה מי אנחנו, מפני שיום מקודם לכן הודעתי לה על בואנו, ושמחה לקראתנו. הכניסה עלתה לשלושתנו יחד כ-70 ש"ח.

הייתנו הראשונים במתחם, וזה היה כדאי. אמנם, תחילתו הוא במוזיאון ההתיישבות, מתחמים קטנים ומקסימים של סצנות מחיי הכפר של פעם – עמדת כיבוס כבסים בפיילה עם סבון, על 'קרש' מתכת ותלייתם על חבלי כביסה, בית חרושת ללבנים, גן ילדים של פעם, ועוד המון פינות אחרות, משוחזרות להפליא. אבל לא ממש התעכבנו באלה, מפני שהילדים שעטו היישר אל מתחם הטרקטורים, שם עומדים כעשרה טרקטורים מדגמים שונים של חברת 'ג'ון דיר,' לכולם מוצמד גרם מדרגות נוח לטיפוס, והילדים מוזמנים לעלות עליהם ולשחק.

בו-בזמן גם הוציא אחראי ההפעלה במקום, בחור צעיר ונחמד, בימבות טרקטורים לילדים, שבהן יכולים היו לפדל ולדווש על רחבת הבטון עד לטרקטורים.

דניאל טיפס מיד על הטרקטור הכי גדול במתחם והחל במשחקו. לקרוא לאחיו "אלביס, בוא! קיבלנו קריאה!" כמו בסדרה 'סמי הכבאי,' ומיכאל שיחק גם בטרקטורים, אבל בהחלט העדיף את הבימבות.

בשלב מסוים הוא התעייף, ואז הצעתי לו ללכת לפינת הכיבוס ולכבס כביסה. זה משך אותו מייד. אבל דניאל סירב להתנתק מן הטרקטור.

בלית-ברירה העליתי את דניאל על כתפיי, ואת מיכאל הובלתי בידי, בעוד דניאל צורח עלי ומושך בשערי, עד אל פינת הכביסה. הורדתי אותו שם מעלי, הראיתי למיכאל איך מכבסים בפיילה, ואז אמרתי לו שאני ניגש רגע לראות מה שלום דניאל – שרץ מיד בחזרה אל מתחם הטרקטורים.

לא דאגתי, משום שבינתיים הגיעה לשם סבתא עם נכדיה, ועוד זוג עם נכדים, והיה שם אחראי ההפעלה הצעיר, וכמה פועלים שעסקו בהרכבת סבכה במתחם. אבל בהחלט מצאתי את עצמי אץ כמה עשרות מטרים בין זה לבין זה, מוודא שדניאל לא נופל מן הטרקטור ואז אץ למיכאל כדי לוודא שאינו זז ממקומו.

בריצה השלישית אל פינת הכביסה גיליתי שמיכאל איננו בה. נשמתי פרחה. אמנם, המתחם סגור, ומרוחק מכבישים. אבל בכל זאת, לאבד את בני, ולו-לרגע, זה מבעית.

קראתי בשמו שוב ושוב, הלכתי קדימה, לכיוון מתחם הטרקטורים, ואז שמעתי אותו עונה לי חלושות. הוא הופיע מאחרי איזו פינה, מלווה באחראי ההפעלה של המקום, שאמר לי שהם מחפשים אחרינו והביט בי במבט נזפני.

כשהגענו למתחם הטרקטורים והוא ראה את דניאל על הטרקטור, הוא כבר הבין לבד, עד כמה קשה לי להתמודד עם שניהם בו-זמנית, ולא אמר לי מילה נוספת.

אחרי כשעה של בילוי במקום, בעשר וחצי, כבר נהיה חם. המתחם אמנם מוצל בסבכה, אבל החום של העמק עלה שם. בינתיים גם קלטתי שמיכאל לא אכל כמעט כלום מאתמול, שהוא חיוור, ואתמול, כשבילינו עם מיכל בבריכה, הוא גם רעד מקור כשיצא מן המים. קצת נדאגתי מזה.

עלינו על המכונית והתחלנו בנסיעה. אך ממש בכניסה לקיבוץ יפעת ראיתי שלטים על עבודות עץ של מישהו ועל משתלה, והצעתי לילדים לעצור רגע ולראות מה יש שם.

מתחם עבודות העץ היה סגור ומוגף. אך המשתלה הייתה פתוחה, ומכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הילדים חוו משתלה הם די נהנו בה. רק שהחום שם היה לבלי נשוא.

קניתי להם שם שבשבת רוח צבעונית לכל ילד, כאשר ביקשו, ושתי אדניות חרס קטנות לחלון המטבח שלנו, עם שק אדמה קטן. את השתילים כבר אקנה אצל כלנית בשוק.

נסענו לבלפוריה. עדי קיבל את פנינו בדיוק בתחילת הבישול של ארוחת הצהריים. הילדים מיד התחילו לשחק במשחקי הבנות והבנים שם, בסלון הממוזג, ואני עזרתי לעדי בבישול וברחיצת כלים.

IMG_0082 IMG_0083 IMG_0087 IMG_0113 IMG_0126 IMG_0129     ראשונה הגיעה הביתה נוגה, שמיד אצה וקפצה על הילדים. משניהם, דניאל התחבר אליה מיד. ראשית, הם מכירים כבר, מאילנה, משום שנוגה וזוהר, בנותיהם של עדי ונווה, טופלו פעם על ידיה, וגם כיום הן מבקרות אותה, מעת לעת. שנית, משהו בחיבור בין דניאל לילדה הבוגרת והגדולה ממנו היה מיידי. וזה היה תענוג.

מיכאל גם הוא השתתף במשחק. אבל שמתי לב שהוא לא כתמול שלשום. חלש, קצת חיוור, לא יודע. האינסטינקט ההורי שלי עבד שם שעות נוספות, וזה התגבר כאשר שניהם בקושי נגעו בארוחת הצהריים, והסתפקו בכרסום קלח תירס.

הלכנו לנוח יחד בחדרם של הבנים, וכששבו מן הגן, יחד עם אחותם האמצעית זוהר, נהייתה שם חדווה גדולה. השמש התחילה להתעמעם, הילדים הראו למיכאל ולדניאל את הטרמפולינה הענקית, באמת ענקית, שבחצרם, ומיד החלו כל ששת הילדים לקפץ יחד בטרמפולינה. לרווחתי ראיתי שמיכאל לא אפטי, אלא משתתף במשחק.

אחרי כן הלכנו למשק של אבא של נווה. כל ילד קיבל גזר כדי להאכיל בו את הסוסה, הוזמן ליטול בידיו אניצי קש כדי להאכיל את העגלים – ולהיכנס ללוח התרנגולות כדי לאסוף ביצים לארוחת הערב.

אלה חוויות, שמיכאל ודניאל בשום מקום אחר לא היו יכולים לעבור.

ברק ואורי, הגדולים מהם רק בחצי שנה, ליקטו ביצים במיומנות. מיכאל התגאה באיסוף ביצה אחת. דניאל כלל לא נכנס ללול. היה לו הרבה יותר חשוב לדרוש את רצועת הכלב החדשה שתלתה שם, כדי שיוכל לקשור אותה לקולר הכלבה, שעדי שחרר מסוגרה.

בסופו של דבר נסענו עם ארבעת הבנים לבריכה של בלפוריה, שם הרכיבו כל הילדים מצופים, שעדי הכין מראש, וכולנו נכנסנו למים. לתדהמתי, דניאל התקדם מאוד בשחייה. הוא כבר צף על כף יד אחת שלי בלבד, הכניס והוציא את ראשו מן המים, נושם ונושף, וכמעט לא שתה מים (טוב נו, רק קצת, הרי רק כך לומדים), וחתר בידיו וברגליו. מיכאל ישב שעה ארוכה על מעקה הבריכה, עד שלבסוף התרצה ונכנס גם הוא אל המים. אבל די מהר הוא ביקש לצאת מהם ולהתנגב.

ילד חכם. הוא כנראה הרגיש שהוא חולה.

בשלב הזה גם אני הרגשתי שיש לו חום. וכשהגענו הביתה מדדתי לו חום. והיו לו 37.5 מעלות. לא הרבה, אבל בבית השחי זה כמו 38. יחד עם החיוורון ומיעוט האכילה שלו, הרגשתי מודאג.

ואז דניאל הודיע שהוא לא רוצה לישון שם, אלא רוצה הביתה. ומיכאל החרה-החזיק אחריו.

היינו באמצע ארוחת הערב הנהדרת שעדי וחגית, הבייביסיטרית, הכינו. אבל הילדים לא רצו לגעת בדבר. רק הביתה.

ומכיוון שראיתי שמיכאל לא במיטבו, וששניהם מתעקשים על רצונם לנסוע הביתה, קיפלתי בצער את כל מיטלטלינו, נפרדתי מעדי ונווה והילדים – ויצאנו לדרך.

הבנתי, שכנראה בשביל פעם ראשונה מחוץ לבית, יומיים כאלה, עם שינה אצל דודה מיכל ודוד יאיר, אבל יומיים של ניתוק מוחלט מסביבתם הטבעית, ועומס כזה בחוויות חדשות, זה כנראה יותר מדי בעבורם. מה גם, ששכחתי את בקבוקי ההאכלה שלהם בבית, וכך נמנע מהם העונג לשתות חלב פרה או מטרנה, פעם-פעמיים ביום. ולאכול הם לא ממש אכלו.

חצי הדרך הביתה דניאל בכה. "אני רעב. אני רוצה משהו לאכול." אבל שום דבר שהצעתי לו, מארוחת הערב שצררתי איתי, דרך אקטימל או תפוח, ענבים או פריכית, לא עורר את תיאבונו. אחרי כן התחיל לבכות ש"אין לי שום דבר ביד. אני רוצה את הטלפון. תן לי את הטלפון, אבא," ולא הרפה, למרות שהסברתי לו שאני לא מכיר את הדרך הביתה, שעכשיו לילה ושאני צריך את האישה שמסבירה לי איך לנסוע בדרך (ווייז).

חשבתי שאני יוצא מדעתי. בשלב מסוים אפילו מיכאל כבר הפציר בו "די, כבר, דניאל, די!"

אבל הוא לא חדל מזה, עד שנרדם.

נסענו בכביש שש. הרגשתי שאני מוכרח קפה וסיגריה. עצרתי במתחם ההתרעננות. מיכאל התעורר וביקש גלידה. קניתי לו קסטה. עד שהבאתי למכונית את הקפה שלי, הוא הספיק לנגוס ממנה כמה ביסים – ולהקיא הקאה מאוד מרשימה על סביבותיו.

ניקיתי אותו, נתתי לו מים, והתחלתי לנסוע. בתחילה ניסיתי להשיג את הרופאה שלנו, כדי להיוועץ בה, אם לא מדובר בסימני התייבשות. אבל אז הרגעתי את עצמי. יש לו רק 37.5 חום, הוא הקיא רק פעם אחת, והוא בכל זאת אכל היום שני קרטיבים וחצי קלח תירס. ניסע הביתה, אתן לו מטרנה, ורק אם אראה שחומו עולה או מצבו מידרדר אסע איתו למיון.

ליתר ביטחון הודעתי לאבא שלי שיהיה בהיכון.

אבל עכשיו כבר אחת עשרה ורבע, שני הילדים ישנים, תודה לאל, והכול כנראה בסדר.

מחר כבר יקומו בסביבתם הטבעית, בבית. אם יקומו בטוב נהיה בסביבת הבית. אם יקומו חולים, נתחיל אצל הרופאה. ואז נחזור לבלות בבית.

תענוג גדול זה לא. הבית בנוי מלבני כורכר וסופח אליו את חום הקיץ במשך היום כולו, ואז פולט אותו בלילה. לכן קידם את פנינו הבל חום נורא כשנכנסנו אליו אחרי יומיים בלבד של היעדר מיזוג.

אבל מיד הפעלתי את מיזוג האוויר, תודה לאל שישנו כאן כזה, וכך כנראה נעבור את מחר.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.