להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

דברים שאסור לגעת בהם (היום ה-63)

שקיעה בתובל
שקיעה בתובל, הערב, מבעד לחלון המכונית.

א.

     יש לי חברה ושמה שז. סופרת, אישה חזקה. אנחנו מכירים כבר שלושים ושלוש שנים. יחסינו ידעו עליות ומורדות. אבל דבר אחד נותר עמוק בבסיסם. אכפתיות, אמון והערכה הדדית עמוקה. היום, מבלי שתדע כלל, הודיתי לה, שוב, בלבי, על הסיפור 'מאולפת,' מן הקובץ הנושא שם זה, שאני ערכתיו והוצאתיו לאור בעבורה. הנה הסיפור בפניכם:

צעקתי על הנפש שלי: "תשתקי מהר ותעמדי בפינה." אבל היא לא הסכימה.
היא נעמדה על הרגליים האחוריות שלה, שאני מכירה מהתפרצויות קודמות – בימים כתיקונם הן מכונפות תחת גווה –  ונופפה בהן בפראות.
"ארצה! ארצה!" צעקתי עליה, "אני לא מוכנה יותר להתנהגות הזאת!"
אבל היא לא הפסיקה.
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה באו ואמרו לי מלים כמו: "איך את נותנת לה לשלוט בך ככה" ו"אני במקומך הייתי שולחת אותה לאילוף" ו"יש לי מאלף מצויין בשבילך."
התנפלתי בעזרתם על הנפש שלי, הכנעתי אותה וסיממתי אותה בכדורים.
בדרך אל המאלף היה נוף מאוד יפה. חשתי תקווה ונהגתי בנחת.
כשהגעתי המאלף אמר לי: "אל תדאגי, אני לא אפגע בה, אני רק אחנך אותה כך שהיא לא תפריע לך יותר לחיות."
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה נעמדו מסביב במעגל ומחאו כפיים בהתרגשות.
"כשהנפש שלך תהיה רגועה ושלווה, ולא כאובה ופוצעת, תראי שתוכלי לחיות לא רע בכלל," אמר לי המאלף, "למעשה, יתכן שאפילו אציע לך להתחתן אתי. בסך הכול את פריקית בלונדינית נחמדה, ומשוגעת בדיוק במינון הנכון."
עכשיו רציתי עוד יותר שהאילוף יצליח ושאוכל להתחתן עם המאלף הקשוח-נינוח.
מה הוא לא עשה לנפש שלי, המאלף. הוא דיבר אליה ברכות אבל בהחלטיות, דיבר אליה בנעימות אבל בנחרצות, העמיד אותה בפינה ולימד אותה ללכת רגלי, פקד עליה למזער את הזכרונות שלה, הורה לה להפסיק עם מלים כמו"שואה" ו"עבר נורא", ציווה עליה להפסיק לבכות כל הזמן ואם כבר לבכות אז רק במידה, בנסיבות  וברגעים הנכונים, ואמר לה: "תהיי מאושרת."
​וכל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה הנהנו בראשיהם בהתלהבות.
הוא היה מקסים, המאלף, בבגדי הרכיבה שלו, בגדי ספורט-אלגנט, ואני חייכתי חיוכים חמצמצים וניסיתי להעמיד פנים שהאילוף פועל ושהנפש שלי אכן הופכת למאושרת.
אבל הנפש שלי לא הסכימה. היא לא הסכימה להיות מאושרת.
ואז המאלף התחיל בחבטות, מהלומות אגרוף על הנפש שלי. היא התחילה מגרגרת באלימות וכולם נרתעו לאחור. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה פחדו מהנפש שלי, והמאלף הגביר את החבטות, הגביר את המהלומות, והנפש שלי נפלה לריצפה וצרחה מכאב ומזעם.
ראיתי שזה לא עובד והבנתי שהמאלף הקשוח-נינוח הזה לא יתחתן איתי לעולם, לא עם כזאת נפש מחורבנת עם הסטוריה מחורבנת שלה שדפקה אותה לכל החיים. הפסקתי את האילוף, שילמתי למאלף, הודיתי בנימוס לכולם, והכנסתי את הנפש המרוטה והחבולה, אך עדיין חושפת ציפורניים, אל כלוב החתולים שהכנתי מבעוד מועד.
פסעתי עם הכלוב אל האוטו. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה זזו לצדדים ופינו לי דרך.
התיישבתי במושב הנהג והנחתי את הכלוב לידי.
נהגתי כברת דרך ואז עצרתי בשוליים.
הנפש שלי התנמנמה בתוך הכלוב נמנום חלקי בהחלט, שולחת אלי עיניים חשדניות, מצפה לגרוע מכול.
"אני מבקשת את סליחתך," אמרתי לנפש שלי.
פתחתי את הכלוב ושיחררתי אותה.
ואז בכיתי.
בכיתי כל כך הרבה ונאנחתי כל כך בקול, עד שהרגשתי שלא נשארו לי מיתרים.
גם הנפש שלי התייפחה ללא מעצורים.
שוב הפצרתי בה שתסלח לי.
נסענו עד לכפר ערבי, עצרנו ליד חנות ירקות וקנינו בטטות. נסענו הלאה משם, ואחרי זמן מה עצרנו בצד הדרך.
הדלקנו מדורה.
את הבטטות הכי רכות והכי טעימות נתתי לה.
היא אכלה לאט. עווית שהזכירה תחילתו של חיוך קטן הסתמנה בקצות פיה.
ידעתי שייקח לה זמן לסלוח לי.
ידעתי שייקח לי זמן לסלוח לעצמי. לסלוח לה.
ידעתי שלעולם לא אסלח לכל מי שפצע אותה, לכל אותם משכתבי הסטוריה הדורשים ממנה להיות מאושרת, למאלף הקשוח-נינוח.
ידעתי שייתכן שאבלה את כל חיי לבדי. אני והנפש שלי.
ובכל זאת טעמה של הבטטה היה מתוק ונימוח בפי.
וגם בפיה של הנפש שלי.
ידעתי זאת בוודאות כאשר הרימה את ראשה לרגע, לועסת את הבטטה עם קליפתה, ואור המדורה ניצת בעיניה העייפות.

ב.

     הסיפור הזה הוא, בעיניי, חומר קריאה חובה לכול אדם העוסק בטיפול בבני אדם. הוא מלמד ענווה. הוא מראה, שישנם דברים שהפסיכותרפיה אינה צריכה לגעת בהם, שאסור לה לגעת בהם. שבני אדם עוברים בחייהם משברים שונים, מתוכם הם צומחים וגדלים, ובונים לעצמם אסטרטגיות של הישרדות, מגננות וכול מיני טכניקות נפשיות, המאפשרות להם להמשיך לחיות בתוך עולמם, ולמצוא בו אושר. אולי אין זה האושר האידיאלי (היש בכלל דבר כזה?) בעיני המטפל או המטפלת, אבל זה האושר הכי עמוק האפשרי בעבור המטופל או המטופלת. ולכן, כול עוד המטופל או המטופלת אינם מדווחים על מועקה עמוקה או מצוקה, אין לגעת בהם ובאושרם.

     אני כותב את הדברים האלה אחרי יום ארוך של סערה פנימית. היא קשורה במשהו שעלה בשיחה שלי עם מישהי. היא הציעה לי לברר מדוע אני זקוק לחשיפה עמוקה כול כך, כפי שאני מקיים אותה בבלוג הזה, ומה הם המחירים שאני משלם עליה.

     חייכתי אליה. "השאלה הזאת כבר לא מעניינת אותי. זה כמו לשאול אותי למה אני הומו, או למה אני כותב. זה באמת לא משנה לי אם אופן הכתיבה וההתנהלות שלי בעולם נובעים מתוך מה שעשוי להיתפס אצל אנשים כנרקסיזם, או כצורך נואש באישרור עצמי מן החוץ. זה באמת כבר לא משנה. מה שמשנה הוא דבר אחד. אלה הם חיי כפי שעיצבתי אותם, ובתוכם מצאתי את אושרי."

     אבל הדברים האלה המשיכו להכות בי בעוצמה. הבוקר, במהלך אימון הכושר, שעליו פשוט אינני מוותר, אלא במקרים מיוחדים, צפו בי הרבה זיכרונות מילדותי, מנערותי ומבחרותי, שחשבתי שכבר שכחתי. בתחילה עלו בי קטעים קטעים מן הדרך הארוכה שעשיתי כילד שונה מן השאר, כנער כותב, וכנער המברר את זהותו המינית. אחרי כן נזכרתי בתמונה הראשונה המופיעה באלבום התמונות שלי. אני שוכב, כתינוק בן יומו, בתוך המיטה שלי, מחותל ומלובש בכמה שכבות, ולידי עומד דובי זהוב. ואז טסתי, במהירות ההליכה שלי על הסטפר, דרך תמונות שונות נוספות באלבום ילדותי, ובחיי.

     כשסיימתי את האימון הנחתי מזרן על הארץ ועשיתי כפיפות בטן ומתיחות. ואחריהן התיישבתי בישיבת לוטוס, עצמתי עיניי ונכנסתי למדיטציה. כמעט מיד עלו מתוכי קולות של חמלה ואהבה כלפי הוריי, שהיו צעירים כול כך כשנולדתי להם, בן בכור פג, בחודש השביעי להיוולדו, על כול מה שעשו למעני, בדרכם וכפי יכולתם, ואחרי כן גם חמלה ואהבה כלפי עצמי. על מי שהייתי, על מי שגדלתי להיות, על כול היסורים שעברתי בדרך להיות מי שאני כיום.

     כששבתי הביתה התיישבתי ליד מכונת הכתיבה בכוונה לכתוב עוד פרק בספר הבא שלי. אבל הדברים שהמו בתוכי לא שקטו, לא רגעו. הייתי נסער מאוד. ידעתי שלא אוכל לכתוב על גבי מכונת הכתיבה, גם לא להמציא שום סיפור. שעלי להוציא אל הנייר את כול מה שמטלטל אותי.

     נטלתי לידיי את המחברת הצהובה שלי, ואת עט הפיילוט הטוב, הנמרח במהירות על הנייר, וכתבתי. כתבתי עוד ועוד, בתחילה עשרה עמודים בכתב-יד צפוף, ואחרי כן עוד ארבעה עמודים, וכשסיימתי את הכתיבה הזאת, על חיי, על מהותי, ועל עקשותי לשמור על מי שאני, כפי שעיצבתי את עצמי במו-ידיי, גם אם אני חי במנגנון מורכב של מגננות והטעיות, זכיות והפסדים, הייתי מותש כפי שלא הייתי מזה זמן רב.

     אך כגודל מותשותי, כך גם גודל הסיפוק שחשתי. נגעתי באמת. ברמת האמת שאני יכול להגיע אליה כרגע, בכול הנוגע לחיי, לעצמי. ועשיתי גם קפיצת דרך, בכתיבה שלי הבוקר, גדלתי בתוכה. הגעתי למקומות שלא הגעתי אליהם מקודם לכן בתוך עצמי.

     אחרי כן התקשרתי לחברתי עדנה שבתאי, המכירה אותי כבר 31 שנים, חוותה איתי וליוותה אותי בכול התהליכים המשמעותיים בחיי. האובדן של בן זוגי הראשון, היציאה הפומבית הראשונה שלי מן הארון, בכתבה שהיא עצמה יזמה, אצל תמר מרוז בעיתון "הארץ," בשנת 1986, העליות והמורדות ביחסיי עם הוריי על רקע זה, מערכות היחסים שלי עם כול אחד מאהוביי, ההחלטה על היהפכותי להורה ועל המעבר צפונה, ועוד הרבה.

     סיפרתי לה על הדברים שהמו בתוכי ביממה האחרונה. "אילן," אמרה לי, "עברת כול כך הרבה דברים קשים בחייך, מאז שהכרתי אותך, ועמדת בכולם, וצמחת מתוכם, עד שהגעת למנוחה ולנחלה שלך. מה פתאום שתיתן למישהו או למישהי כעת את המפתחות כדי לערער את כול מה שהשגת? בשום פנים ואופן לא."

     זו הייתה העצה הכי חכמה ועמוקה שיכולתי לקבל. עצה כזו, שקולה אך לוהטת בעוצמתה, אני יכול לקבל רק מפי עדנה. הן מפני חוכמתה, וניסיון חייה הרב, הן מפני שהיא חברתי במשך שנים כה רבות, והן משום שהיא בת מזל מאזניים. שקולה, רציונאלית וחדת אבחנה להפליא, ובו-בזמן גם מלאה בתבונת הלב.

ג.

     כמו שדברים כאלה קורים בעולמי, דווקא היום חיכתה לי בתבת הדואר שלי עוד מעטפה אנונימית. כבר בראותי אותה היה לי ברור שזהו מכתב הטרלה. ואכן כך היה. מכתב קצר, מודפס על גבי נייר אחד, לכאורה משבח ומביע אכפתיות, ולמעשה כזה המבקש לערער אותי ואת כתיבתי,  במניפולציות שקופות עד כדי גיחוך.

     לא אצטט ממנו, כדי לא ליתן שום סיפוק בידי מי שכתב או כתבה אותו. אומר רק דבר אחד. אני אדם חזק מאוד. גם כשאני מספר כאן על טלטלות נפשי, או על קשיי בכול תחום של חיי, אני אדם חזק מאוד, דעתן ועיקש. קשה מאוד להזיז אותי מעמדתי, מכתיבתי או מחיי. למעשה, זהו מאמץ מיותר, שאין בו תועלת.

     עם זאת, אני תמיד נכון להקשיב לזולתי. אבל אז – בשם מלא, בשיחה פנים אל פנים. לא בגניבה. לא בהסתר. לא בגניבת דעת. הדרך היחידה להגיע איתי למשהו היא בדיבור ישיר וכן, מתוך אמת.

ד.

     אנשים אומרים לי שאני עובר תהליך מדהים ומרגש בכתיבתי כאן, בבלוג הזה. אני מודה לכם על כך. לעתים אני עצמי איני חש בדבר. שכן, הדברים שאני כותב כאן הם רק קצה-קצהו של התהליך העמוק באמת שאני עובר, ביני לבין עצמי, בכתיבתי שאינה באה לידי פרסום ברבים. כאן אני מביא בפניכם רק הדים ובני-הדים מן התהליכים העמוקים פי-כמה שאני חווה באמת. שמץ מזה אתם מקבלים ברומאנים שאני כותב, מעט יותר בשיריי. אבל עוד רב מאוד הנסתר על פני הגלוי. פעם אולי עוד אוציא ממחברותיי את החומר הזה.

     בהקשר הזה נזכרתי כרגע בשירה הנפלא והמטלטל של דליה רביקוביץ', "הבגד":

"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,

בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.

אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר-כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.

הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי

אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."
     השורה הזאת, "הרי זאת אני הבוערת," היא שהעלתה בזיכרוני את השיר כולו. ואם אטול אותה
בהשאלה מדליה, אומר, הרי זה אני הבוער פה. בכתביי, בתוך חיי, בעומק נפשי. ויום אחד אולי גם
אחשוף את חומרי הבעירה הזאת בפניכם, במתכונת של ספר.

 

     כדי שזה יקרה, אני זקוק לביטחון הכלכלי החסר לי, בניגוד למה שכמה מקוראיי אולי חושבים, לשקט, ולזמן יצירה פנוי מהפרעות. זו הסיבה שפתחתי את הקמפיין שלי לגיוס המונים. אני יודע, אצל רבים וטובים הקמפיין הזה עורר תמיהה. מה אילן מבקש שוב כסף, והפעם לא בשביל ספר ספציפי, אלא בשביל שנת כתיבה.

     אבל האילן הזה, שהוא אני, חי את היומיום. וביומיום אני טרוד כול העת בשאלות פרנסה. בייחוד בחודשי הקיץ. שכן, הסדנאות שלי באוניברסיטה הפתוחה מתקיימות בין נובמבר ליוני, והמשמעות היא שאין לי משכורת מיולי עד דצמבר מדי שנה, מלבד מה שאני משיג בעריכת ספרים. הטרדות הכלכליות התכופות האלה, ופתרונן – הסדנאות ועריכת הספרים – באים בהכרח על חשבון הזמן וכוחות הנפש, שאמורים להיות מוקדשים לכתיבה, למעשה היצירה.

     אתם באמת לא חייבים לתמוך בי. אם אינכם מבינים עמוק בתוככם את הצורך שלי, כיוצר, בתמיכה, אל תתמכו בי. מוטב שלא. אני אסתדר עם תמיכתכם ובלעדיה. כפי שעשיתי כול חיי עד כה. אינני מסכן ואינני רעב ללחם, תודה לאל. קיומי מובטח. רק שלוות נפשי נתונה לתנודות על פי כמות השיחות מן הבנקים. התמודדתי עם זה שנים ארוכות, אתמודד עם זה גם כעת.

     אבל זיכרו דבר אחד – גם שלמה אבן-גבירול לא היה מחזיק מעמד, בחוליו (להבדיל. תודה לאל) ובקיומו החומרי, לולא העזרה של פטרונו, יקותיאל.

     ואו-אז, לא היו מגיעים לעולם שיריו הנפלאים, שירתו הנעלה 'כתר מלכות' וכול אשר הותיר אחריו למעננו.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     שיהיה לכם ערב טוב.

בשבחה של האופטימיות

IDOR7997
צילום: עדו רוזנטל

לנהל קמפיין מימון המונים עם תאומים, שנמצאים כבר חמישה ימים בבית, כי מיכאל חטף וירוס ויש לו 38.8 חום, ודניאל מסרב ללכת לגן בלעדיו, זה כמו לשחק כדור-יד עם ידיים קשורות. אבל בכל זאת, כשקמתי הבוקר והתבוננתי בדף הקמפיין שלי, באתר 'מימונה,' וגיליתי, שנכון לרגע זה אסף הקמפיין 5670 ש"ח מתוך 45.000 ש"ח, הדרושים לי להוצאתם לאור של שלושה ספרי שירה חדשים, זה פשוט מהמם.

37 מלאכים ומלאכיות נענו כבר לפנייתי. יש ביניהם חברים ובני משפחה, מודעים, תלמידים וגם אנשים שאינני מכיר. אבל תרומתם, תרומתכם, למעני, היא הרבה יותר מאשר כספית. היא שנים מוראלית. הבוקר, מזה זמן רב מאוד, מזה שנים למעשה, קמתי אופטימי, חדור אנרגיה ואמונה שזה אפשרי. שאצליח להדביק את הפער בן חמש עשרה השנים בין ספרי השירה הקודמים שלי לבין ספרי השירה הבאים שיראו אור. שהנה מגיע הקץ לשתיקתי הממושכת כמשורר.

שנים ארוכות לא הוצאתי לאור ספר שירה חדש. המשבר הזה התחיל, כשהבטחתי להוריי, אי שם בראשית שנות התשעים, שלא אפרסם עוד שירה הומוסקסואלית בעיתונות היומית, כדי לא להכלים אותם. אבל מכיון ששירה הומוסקסואלית היא לוז יצירתי, זה הוציא לי את החשק מלכתוב אותה, והרחיק אותי משולחן הכתיבה.

זה החריף עם נפילת בית הקפה וחנות הספרים שלי, "קפה תיאו." בשנים 2000-2002 היה לי בית קפה וחנות ספרים בנווה צדק, בצמוד למשרד יחסי ציבור משגשג והוצאת ספרים. השכנים תקפו את בית הקפה למן הקמתו, והצליחו להכריע אותו ואותי במאבק משפטי ממושך. בשיא התקופה הזאת הלכתי לחברתי הטובה, עדנה שבתאי, שתקרא לי בקלפים. היא למדה אז את הקריאה בקלפי הטארוט, אצל פרופ' יואב בן-דב. התיישבתי אצלה, בחרתי קלף אחד, וזה היה קלף המגדל.

"זה לא טוב, אילן," אמרה עדנה. "אין טעם להמשיך במשיכת קלפים."

"למה?" הופתעתי. רציתי מאוד להיוועץ בקלפים, מה עלי לעשות בנוגע לבית הקפה שלי, שאהבתיו כל כך.

"כי כאשר הקלף הראשון שיוצא מתחת ידיך הוא קלף המגדל, פירושו הוא שאתה עומד בפני חורבן מוחלט," השיבה. "אני נורא מצטערת שעלי להגיד לך את זה. אבל הכול הולך להיחרב לך. הכול, כולל הכול. אבל מזה תצא לדרך חדשה."

יצאתי מביתה כעוס ומבוהל. מיד החלטתי, שלמחרת בבוקר ארכוש לעצמי חפיסת קלפי טארוט וספרי לימוד בקריאתם, ואקרא בקלפים בעצמי.

כך, אפוא, הרווחתי בשנות המשבר הזה דבר אחד מיני רבים – את היכולת לקרוא בקלפי הטארוט ואת חברתם בימי קושי וצער. מאז ועד היום אני נועץ בהם, ובקלפים נוספים, בכול עניינייי, ורואה בזה ברכה רבה. בתוך כך, משום כך, גם החלטתי, בתוך השבר ההוא שהייתי נתון בו, להוציא מדי יום קלף אחד מן החפיסה ולכתוב עליו שיר.

פרי התקופה הזאת, וזו הזכייה השנייה שלי בתקופה זו, הוא קובץ שירי הטארוט, שאני מתעתד להוציא לאור כעת, בעזרתכם. ומכיוון שנכתב בתקופה שבה הייתי אני עצמי נתון בחובות של מיליון וחצי שקל, תחת ההוצאה לפועל, ופעם אחת אפילו הובאתי למאסר, כי לא היה לי במה לשלם שובר חוב, עד שאבי הטוב מיהר לתחנת המשטרה, שילם את השטר ושחרר אותי – השירים בקובץ הזה משקפים לא רק את מצבי אז, אלא גם את הדברים שקלטתי, מתוך יסוריי נפשי, באשר להשתנות המציאות הישראלית – חורבנה של מדינת הסעד, השתלטות הקפיטליזם על החברה הישראלית, אובדן ערך הערבות ההדדית, ערך הצניעות ועוד.

נבואת הקלפים צדקה. הכול נחרב לי באותן שנים. אמי האהובה נפטרה, בן זוגי דאז, עדי נס, עזב את הבית, איבדתי את ההונדה סיביק החדשה שהייתה לי, את הפנסייה שלי ואת כול חסכונותיי, ולולא הייתי גר בדירה בדמי מפתח הייתי מאבד גם אותה.

אבל במהלך ארבע השנים שחייתי תחת צילה של ההוצאה לפועל, כתבתי את 'מעשה בטבעת,' שהפך לרב-מכר ופרנס אותי היטב, ובתום ארבע שנים אלה, כשסילקתי את חובותיי העיקריים – עודני משלם מדי חודש בחודשו משהו מזה – התבוננתי בעצמי, ואמרתי לעצמי, או שאתה ממציא את עצמך מחדש, או שאתה מת.

התבוננתי בעצמי. ראיתי שעלי ללמוד טוב יותר איך לאפיין דמויות, לגלגל עלילה דרמטית ולכתוב דיאלוג. אז נרשמתי לבית הספר למחזאות של יובל המון, שנסגר בינתיים לצערי, ואחריו לבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי, שאף הוא כבר נסגר.

בתום הלימודים שם ידעתי שני דברים – שאני סופר, לא רק משורר, אלא סופר ומחזאי ותסריטאי ומשורר, וסופר ילדים והוגה – ושאפשר וראוי ורצוי לכתוב בכול הסוגות האלה – ושאני צריך לעזוב את עולם יחסי הציבור ולהיות למורה לכתיבה.

יצרתי קשר עם מנהלת 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה דאז, גלית דבי מרץ. באתי אליה לפגישה, סיפרתי לה על עצמי וביקשתי להיות למורה לכתיבה.

זו הייתה זכייתי הגדולה ביותר מאותן שנים. הולדתי את עצמי מחדש כסופר וכמורה. ומאז, מזה אחת עשרה שנים ויותר, אני מלמד כתיבה בבתי הספר 'חשיפה' ו'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה, ורואה בזה את ייעודי.

אבל השירים נדחקו הצידה. הן בשל הבטחתי להוריי, הן בשל מצבי הכלכלי. לא יכולתי ועודני לא יכול להרשות לעצמי לממן את הוצאתם לאור של ספרי השירה שלי. את משכורתי אני מקדיש לתשלום בעבור הפונדקאות, שכתוצאה ממנה נולדו ילדיי, מיכאל ודניאל, ולטיפול בהם. וכך, שנה אחר שנה, הבטתי בעצב גדול בקלסרי השירה שלי, ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לשבת עליהם, לשכתבם, לשכללם ולהוציאם לאור.

אבל כהורה יחיד לתאומים זמן אין לי, וגם לא כסף. וכך נמשכו הימים והפכו לשנים.

חבריי, רפי וייכרט, גלעד המאירי ויחזקאל נפשי, הם היחידים שבזכותם המשכתי לכתוב ולהשתתף בפסטיבלים. בכול פעם שפנו אלי מחדש הודיתי להם על כך והבהרתי להם שהם מצילים אותי כמשורר משתיקתי. אבל זהו זה. שוב לא יכולתי להחזיק את זה בתוכי. הייתי חייב להוציא לאור את השירה הגדולה שהצטברה אצלי במשך חמש עשרה שנים.

ולכן פתחתי לפני יומיים בקמפיין למימון המונים של ספריי.

כתובת הקמפיין היא – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

אשמח מאוד אם תצטרפו לתומכים בי. הבינו, כול תרומה שלכם לא רק מקרבת את פרסום שיריי. היא פשוט ממלאת אותי באופטימיות וברצון ליצור עוד. והראייה – אמש ישבתי ועבדתי על השירים הללו עד שתיים לפנות בוקר, כמו בימים הטובים, כשעוד הייתי משורר להוט ונלהב.

כמו ששבתי להיות כעת, מזה יומיים, הרבה בזכותכם/ן.

 

 

איך אני כותב (3)

גם כשנדמה לך שסיימת לכתוב ספר, אתה לעולם אינך יודע אם אכן סיימת אותו, או שמא מדובר רק בעייפות, או בתחושת סיום מדומה, ברצון להניע כבר את גלגליה של תעשיית המו"לות קדימה או פשוט בהשתוקקות למנוחה. כך אירע גם אותי. לפני כחודש ומחצה סיימתי את גרסתו הסופית, כך חשבתי, של רומאן שאני עובד עליו מזה כחמש שנים. עם סיומו, עשיתי מה שאני עושה תמיד – העברתי אותו לקריאה לקבוצת ביקורת, שחלק מחבריה וחברותיה קבועים, וחלקם משתנים, בהתאם לטבעו של הספר.

מלכתחילה, הצבתי לעצמי יעד מדויק – לסיים את הספר, כולל טיפול בכול מה שיצביעו עליו קוראיי וקוראותיי – בחול המועד סוכות, כך שאוכל להגישו לבית ההוצאה מיד בתום החג. ובינתיים, כדי לא לטבוע בחלל הריק שמותיר בי ספר, שהוצאתי אותו מידיי, אחרי שכתבתי אותו במשך חמש שנים תמימות, פניתי מיד לפרויקט הבא שלי, רומאן המתרחש פחות או יותר באותו פרק זמן, המאה השש עשרה, אבל בקצה אחר של העולם, ועם גיבור לגמרי שונה.

הזמנתי לי ספרי תחקיר מאמזון, קיבלתי אותם, התחלתי לקוראם ולכתוב תוך כדי, כפי שאני עושה, במטרה לכתוב מהר ככול האפשר גרסה ראשונה של הסיפור הזה, סיפור היסטורי מרגש ומפתיע, וגם מקדים בהרבה את זמנו. כתבתי הרבה. ומדי יום בחודש וחצי האלה גם קראתי והרחבתי את מעגל הידיעה שלי לגבי חיי הגיבור, ועימו – את מאגר הסצינות שאני כותב.

אלא שאז התקשרו אלי גיסתי, מיכל נתן, וחברתי הטובה, עדנה שבתאי, שתי קוראות שמאוד ציפיתי לתגובותיהן על ספרי, והזמינו אותי אליהן לשיחה. ושתיהן, כל אחת מנקודת ראותה ובדרכה, הביאו אותי להבנה, שעלי לשוב אל הספר, שהאמנתי שכבר סיימתי אותו, ולטפל בו עוד. לכך כיוונו אותי גם קוראיו הקודמים, שסיימו לפניהן את קריאתו, ובהן ידינה חן, תלמידתי, תמי זילברג, חברתי, ומיטשל פייגנבאום, חברי הטוב, שקורא כול מה שאני מוציא מתחת ידיי. כולם הציעו לי לפתור בספר מקומות של נתק בחוט העלילה, בכל הנוגע לעלילות המשנה בו, למלא פערים, שחשבתי להותירם כמות שהם – וגם לצמצם בו דברים מסוימים, העלולים להלאות את קוראיהם.

מכיוון שאני משתוקק לעבור כבר לספר הבא, ולנכוח בו, החלטתי לכתוב מדי יום כמה שיותר לספר הקודם. לכן, מדי יום בתקופה האחרונה הלכתי לישון מקודם, התעוררתי שעתיים לפני ילדיי, בבוקר וגם בצהריים, וכדי לא להעיר אותם בקולותיה של מכונת הכתיבה, התיישבתי בחצר, בחום או בחושך, מול מאוורר או מתחת למנורת לילה, וכתבתי בעט על נייר, ביד, במהירות הבזק, את הסצינות שנבעו מתוכי.

ובמקביל, המשכתי קורא בחומרי התחקיר של הספר הבא.

כך, אפוא, אירע, שתודעתי מפוצלת לשניים, פועלת בשני עולמות לפחות במקביל. מצד אחד אני מצוי בשליש חייו האחרון של גיבור ספרי, זה שכביכול כבר סיימתי, ושל חיי אשתו ובניו. מצד שני אני מצוי מדי יום בנקודת זמן אחרת במסלול חייו של גיבור ספרי הבא.

שלא לדבר על כך שאני גם הורה במשרה מלאה, בתקופה שבה ימי החופש רבים על ימי הכתיבה ו/או העבודה.

אבל דווקא תחושת הדחק הזאת, הכרוכה בהתפצלות בין שני עולמות, שני גיבורים, שתי עלילות, שני ספרים, ובינם לבין חובותיי כהורה יחיד, הולידה מתוכי פרקים, שכלל לא ידעתי שיגיעו אלי. דמויות ספרי הקודם פתאום חוללו דברים, שכלל לא העליתי על דעתי שתחוללנה אותם זו לזו; אלמנטים, שלא חשבתי שיחזרו שוב במהלך הספר, חזרו ונשנו בו והפכו למוטיבים; ועמודים, שהדרמה שקעה בהם, פתאום נהיו דרמטיים, עזים ומלאי הבעה.

תהליך היצירה האמיתי אינו מסתכם בכתיבת הגרסה הראשונה של סיפור. למעשה, זוהי רק תחילתו. עיצומו של התהליך מתחולל בין גרסה לגרסה. מכאן גם חשיבות שמירתן של הטיוטות. אסור בתכלית האיסור למחוק דבר, משום שכול מה שאתה כותב במהלך שנות הכתיבה של ספר שייך אליו, ואם אינו שייך אליו, הוא ישמש בספר הבא. וגם אם לא יהיה כן, הוא יבשר משהו, ועשוי להוליד מתוכו משהו, שנים רבות אחרי שתכתירו כטיוטה.

הערב, כשחשבתי על התהליך הזה, שאני עובר, לראשונה בחיי – כתיבה ועבודה על שני רומאנים שונים זה מזה במקביל, בתוך אילוצי הזמן והמרחב הנתונים לי – נזכרתי בלקח, שלמדתי אותו כבר לפני שנים רבות, בתחום השירה. שדווקא כאשר אתה בוחר תבנית שירית נוקשה מאוד, מבחינת מבנה הבית, המשקל והחרוז, לבטא בה את עולמך, אתה זוכה בחירות מופלגת. שכן, בכול הנוגע לכתיבה, התבנית, המחויבות, המסגרת, מולידות מתוכן דווקא את היפוכן. הן מחייבות את היוצר לברוא לו דרכים חדשות של היגד, של אמירה, ולהפליג אל עו למות, שלא היה מעלה על הדעת להפליג בהם.

מכאן גם לקח אחד חשוב, בכול הנוגע לחייו של סופר ולתהליך היצירה – המחויבות לכתיבה היא הכרח. רק הכתיבה היומיומית, לא משנה באיזו רצועת זמן, באיזה מצב ערנות/עייפות אתה שרוי ובאיזה מצב רוח, רק השמירה על רצף העבודה היומיומי, מוציאה מתוכך את המיטב. ואדרבא, מוטב שתיגש אל שולחן הכתיבה שלי מדי יום לא כמו צייד של המוזה, או עבדה של ההשראה, אלא כמו פקיד, פקיד מסור בממלכת הכתיבה, המגיע מדי יום אל שולחנו, פותח מחברת, נוטל עט לידו וכותב. זו הדרך היחידה לזמן אליך את ההשראה.

ולבסוף, כמה מילים בשבחן של העט והמחברת. כתבתי על כך גם בעבר. המחשב הוא רעה חולה, בכול הנוגע לכתיבה ראשונה של משהו. שני הכפתורים הכי מסוכנים בו הוא פס הגלילה, וכפתור המחיקה. פס הגלילה מפתה אותך לחזור לרגע, רק לרגע, לאחור, כדי לקרוא מה שכתבת. אבל ברגע שאתה מתפתה לעשות כן, אתה חדל מלהיות האדם המשחק, ונהיה האדם המבקר, אתה נותן לצנזור הפנימי ולמבקר הפנימי שלך להשתלט על כתיבתך, והם, יש להם דרך משל עצמם – לומר לך שמוטב שתחדל מן הכתיבה הזאת, שאין בה טעם, ואז, פעמים רבות אתה גם חדל ממנה.

כפתור המחיקה עושה משהו לא פחות גרוע. הוא גורם לך למחוק טיוטות, מתוך אמונה שהן רעות ואינך זקוק להן. אבל כל מי שמנוסה במלאכת הכתיבה יודע, שבטיוטות פעמים רבות טמון זהבך.

ומעבר לכך, הקשר בין התודעה והתת מודע לבין היד הכותבת הוא הקשר הכי ישיר, הכי זורם, הכי נטול חסימות – טכנולוגיות ואחרות. כשאתה כותב ביד אתה לא צריך להתעסק בטכנולוגיה של 'וינדוס,' דעתך לא מוסחת מלייקים, הודעות דואר נכנס והתראות אלקטרוניות שונות. אתה גם לא מסונוור ממסך המחשב, ולא ממוקד בו, באופן המונע ממך להשיט את עיניך אל מעבר אליך, לראות בעיני רוחך את דמויות ספרך פועלות, ולשמוע את דבריהן זו לזו וכול אחת בתוך עצמה. אתה פשוט שקוע בעולמך.

וזה הדבר הטוב ביותר שיכול אדם כותב לעשות.

לילה טוב, עד הפעם הבאה.