כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

מודעות פרסומת