לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

מודעות פרסומת

דברים שאסור לגעת בהם (היום ה-63)

שקיעה בתובל
שקיעה בתובל, הערב, מבעד לחלון המכונית.

א.

     יש לי חברה ושמה שז. סופרת, אישה חזקה. אנחנו מכירים כבר שלושים ושלוש שנים. יחסינו ידעו עליות ומורדות. אבל דבר אחד נותר עמוק בבסיסם. אכפתיות, אמון והערכה הדדית עמוקה. היום, מבלי שתדע כלל, הודיתי לה, שוב, בלבי, על הסיפור 'מאולפת,' מן הקובץ הנושא שם זה, שאני ערכתיו והוצאתיו לאור בעבורה. הנה הסיפור בפניכם:

צעקתי על הנפש שלי: "תשתקי מהר ותעמדי בפינה." אבל היא לא הסכימה.
היא נעמדה על הרגליים האחוריות שלה, שאני מכירה מהתפרצויות קודמות – בימים כתיקונם הן מכונפות תחת גווה –  ונופפה בהן בפראות.
"ארצה! ארצה!" צעקתי עליה, "אני לא מוכנה יותר להתנהגות הזאת!"
אבל היא לא הפסיקה.
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה באו ואמרו לי מלים כמו: "איך את נותנת לה לשלוט בך ככה" ו"אני במקומך הייתי שולחת אותה לאילוף" ו"יש לי מאלף מצויין בשבילך."
התנפלתי בעזרתם על הנפש שלי, הכנעתי אותה וסיממתי אותה בכדורים.
בדרך אל המאלף היה נוף מאוד יפה. חשתי תקווה ונהגתי בנחת.
כשהגעתי המאלף אמר לי: "אל תדאגי, אני לא אפגע בה, אני רק אחנך אותה כך שהיא לא תפריע לך יותר לחיות."
כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה נעמדו מסביב במעגל ומחאו כפיים בהתרגשות.
"כשהנפש שלך תהיה רגועה ושלווה, ולא כאובה ופוצעת, תראי שתוכלי לחיות לא רע בכלל," אמר לי המאלף, "למעשה, יתכן שאפילו אציע לך להתחתן אתי. בסך הכול את פריקית בלונדינית נחמדה, ומשוגעת בדיוק במינון הנכון."
עכשיו רציתי עוד יותר שהאילוף יצליח ושאוכל להתחתן עם המאלף הקשוח-נינוח.
מה הוא לא עשה לנפש שלי, המאלף. הוא דיבר אליה ברכות אבל בהחלטיות, דיבר אליה בנעימות אבל בנחרצות, העמיד אותה בפינה ולימד אותה ללכת רגלי, פקד עליה למזער את הזכרונות שלה, הורה לה להפסיק עם מלים כמו"שואה" ו"עבר נורא", ציווה עליה להפסיק לבכות כל הזמן ואם כבר לבכות אז רק במידה, בנסיבות  וברגעים הנכונים, ואמר לה: "תהיי מאושרת."
​וכל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה הנהנו בראשיהם בהתלהבות.
הוא היה מקסים, המאלף, בבגדי הרכיבה שלו, בגדי ספורט-אלגנט, ואני חייכתי חיוכים חמצמצים וניסיתי להעמיד פנים שהאילוף פועל ושהנפש שלי אכן הופכת למאושרת.
אבל הנפש שלי לא הסכימה. היא לא הסכימה להיות מאושרת.
ואז המאלף התחיל בחבטות, מהלומות אגרוף על הנפש שלי. היא התחילה מגרגרת באלימות וכולם נרתעו לאחור. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה פחדו מהנפש שלי, והמאלף הגביר את החבטות, הגביר את המהלומות, והנפש שלי נפלה לריצפה וצרחה מכאב ומזעם.
ראיתי שזה לא עובד והבנתי שהמאלף הקשוח-נינוח הזה לא יתחתן איתי לעולם, לא עם כזאת נפש מחורבנת עם הסטוריה מחורבנת שלה שדפקה אותה לכל החיים. הפסקתי את האילוף, שילמתי למאלף, הודיתי בנימוס לכולם, והכנסתי את הנפש המרוטה והחבולה, אך עדיין חושפת ציפורניים, אל כלוב החתולים שהכנתי מבעוד מועד.
פסעתי עם הכלוב אל האוטו. כל שוחרות ושוחרי טובתי באמת ולכאורה זזו לצדדים ופינו לי דרך.
התיישבתי במושב הנהג והנחתי את הכלוב לידי.
נהגתי כברת דרך ואז עצרתי בשוליים.
הנפש שלי התנמנמה בתוך הכלוב נמנום חלקי בהחלט, שולחת אלי עיניים חשדניות, מצפה לגרוע מכול.
"אני מבקשת את סליחתך," אמרתי לנפש שלי.
פתחתי את הכלוב ושיחררתי אותה.
ואז בכיתי.
בכיתי כל כך הרבה ונאנחתי כל כך בקול, עד שהרגשתי שלא נשארו לי מיתרים.
גם הנפש שלי התייפחה ללא מעצורים.
שוב הפצרתי בה שתסלח לי.
נסענו עד לכפר ערבי, עצרנו ליד חנות ירקות וקנינו בטטות. נסענו הלאה משם, ואחרי זמן מה עצרנו בצד הדרך.
הדלקנו מדורה.
את הבטטות הכי רכות והכי טעימות נתתי לה.
היא אכלה לאט. עווית שהזכירה תחילתו של חיוך קטן הסתמנה בקצות פיה.
ידעתי שייקח לה זמן לסלוח לי.
ידעתי שייקח לי זמן לסלוח לעצמי. לסלוח לה.
ידעתי שלעולם לא אסלח לכל מי שפצע אותה, לכל אותם משכתבי הסטוריה הדורשים ממנה להיות מאושרת, למאלף הקשוח-נינוח.
ידעתי שייתכן שאבלה את כל חיי לבדי. אני והנפש שלי.
ובכל זאת טעמה של הבטטה היה מתוק ונימוח בפי.
וגם בפיה של הנפש שלי.
ידעתי זאת בוודאות כאשר הרימה את ראשה לרגע, לועסת את הבטטה עם קליפתה, ואור המדורה ניצת בעיניה העייפות.

ב.

     הסיפור הזה הוא, בעיניי, חומר קריאה חובה לכול אדם העוסק בטיפול בבני אדם. הוא מלמד ענווה. הוא מראה, שישנם דברים שהפסיכותרפיה אינה צריכה לגעת בהם, שאסור לה לגעת בהם. שבני אדם עוברים בחייהם משברים שונים, מתוכם הם צומחים וגדלים, ובונים לעצמם אסטרטגיות של הישרדות, מגננות וכול מיני טכניקות נפשיות, המאפשרות להם להמשיך לחיות בתוך עולמם, ולמצוא בו אושר. אולי אין זה האושר האידיאלי (היש בכלל דבר כזה?) בעיני המטפל או המטפלת, אבל זה האושר הכי עמוק האפשרי בעבור המטופל או המטופלת. ולכן, כול עוד המטופל או המטופלת אינם מדווחים על מועקה עמוקה או מצוקה, אין לגעת בהם ובאושרם.

     אני כותב את הדברים האלה אחרי יום ארוך של סערה פנימית. היא קשורה במשהו שעלה בשיחה שלי עם מישהי. היא הציעה לי לברר מדוע אני זקוק לחשיפה עמוקה כול כך, כפי שאני מקיים אותה בבלוג הזה, ומה הם המחירים שאני משלם עליה.

     חייכתי אליה. "השאלה הזאת כבר לא מעניינת אותי. זה כמו לשאול אותי למה אני הומו, או למה אני כותב. זה באמת לא משנה לי אם אופן הכתיבה וההתנהלות שלי בעולם נובעים מתוך מה שעשוי להיתפס אצל אנשים כנרקסיזם, או כצורך נואש באישרור עצמי מן החוץ. זה באמת כבר לא משנה. מה שמשנה הוא דבר אחד. אלה הם חיי כפי שעיצבתי אותם, ובתוכם מצאתי את אושרי."

     אבל הדברים האלה המשיכו להכות בי בעוצמה. הבוקר, במהלך אימון הכושר, שעליו פשוט אינני מוותר, אלא במקרים מיוחדים, צפו בי הרבה זיכרונות מילדותי, מנערותי ומבחרותי, שחשבתי שכבר שכחתי. בתחילה עלו בי קטעים קטעים מן הדרך הארוכה שעשיתי כילד שונה מן השאר, כנער כותב, וכנער המברר את זהותו המינית. אחרי כן נזכרתי בתמונה הראשונה המופיעה באלבום התמונות שלי. אני שוכב, כתינוק בן יומו, בתוך המיטה שלי, מחותל ומלובש בכמה שכבות, ולידי עומד דובי זהוב. ואז טסתי, במהירות ההליכה שלי על הסטפר, דרך תמונות שונות נוספות באלבום ילדותי, ובחיי.

     כשסיימתי את האימון הנחתי מזרן על הארץ ועשיתי כפיפות בטן ומתיחות. ואחריהן התיישבתי בישיבת לוטוס, עצמתי עיניי ונכנסתי למדיטציה. כמעט מיד עלו מתוכי קולות של חמלה ואהבה כלפי הוריי, שהיו צעירים כול כך כשנולדתי להם, בן בכור פג, בחודש השביעי להיוולדו, על כול מה שעשו למעני, בדרכם וכפי יכולתם, ואחרי כן גם חמלה ואהבה כלפי עצמי. על מי שהייתי, על מי שגדלתי להיות, על כול היסורים שעברתי בדרך להיות מי שאני כיום.

     כששבתי הביתה התיישבתי ליד מכונת הכתיבה בכוונה לכתוב עוד פרק בספר הבא שלי. אבל הדברים שהמו בתוכי לא שקטו, לא רגעו. הייתי נסער מאוד. ידעתי שלא אוכל לכתוב על גבי מכונת הכתיבה, גם לא להמציא שום סיפור. שעלי להוציא אל הנייר את כול מה שמטלטל אותי.

     נטלתי לידיי את המחברת הצהובה שלי, ואת עט הפיילוט הטוב, הנמרח במהירות על הנייר, וכתבתי. כתבתי עוד ועוד, בתחילה עשרה עמודים בכתב-יד צפוף, ואחרי כן עוד ארבעה עמודים, וכשסיימתי את הכתיבה הזאת, על חיי, על מהותי, ועל עקשותי לשמור על מי שאני, כפי שעיצבתי את עצמי במו-ידיי, גם אם אני חי במנגנון מורכב של מגננות והטעיות, זכיות והפסדים, הייתי מותש כפי שלא הייתי מזה זמן רב.

     אך כגודל מותשותי, כך גם גודל הסיפוק שחשתי. נגעתי באמת. ברמת האמת שאני יכול להגיע אליה כרגע, בכול הנוגע לחיי, לעצמי. ועשיתי גם קפיצת דרך, בכתיבה שלי הבוקר, גדלתי בתוכה. הגעתי למקומות שלא הגעתי אליהם מקודם לכן בתוך עצמי.

     אחרי כן התקשרתי לחברתי עדנה שבתאי, המכירה אותי כבר 31 שנים, חוותה איתי וליוותה אותי בכול התהליכים המשמעותיים בחיי. האובדן של בן זוגי הראשון, היציאה הפומבית הראשונה שלי מן הארון, בכתבה שהיא עצמה יזמה, אצל תמר מרוז בעיתון "הארץ," בשנת 1986, העליות והמורדות ביחסיי עם הוריי על רקע זה, מערכות היחסים שלי עם כול אחד מאהוביי, ההחלטה על היהפכותי להורה ועל המעבר צפונה, ועוד הרבה.

     סיפרתי לה על הדברים שהמו בתוכי ביממה האחרונה. "אילן," אמרה לי, "עברת כול כך הרבה דברים קשים בחייך, מאז שהכרתי אותך, ועמדת בכולם, וצמחת מתוכם, עד שהגעת למנוחה ולנחלה שלך. מה פתאום שתיתן למישהו או למישהי כעת את המפתחות כדי לערער את כול מה שהשגת? בשום פנים ואופן לא."

     זו הייתה העצה הכי חכמה ועמוקה שיכולתי לקבל. עצה כזו, שקולה אך לוהטת בעוצמתה, אני יכול לקבל רק מפי עדנה. הן מפני חוכמתה, וניסיון חייה הרב, הן מפני שהיא חברתי במשך שנים כה רבות, והן משום שהיא בת מזל מאזניים. שקולה, רציונאלית וחדת אבחנה להפליא, ובו-בזמן גם מלאה בתבונת הלב.

ג.

     כמו שדברים כאלה קורים בעולמי, דווקא היום חיכתה לי בתבת הדואר שלי עוד מעטפה אנונימית. כבר בראותי אותה היה לי ברור שזהו מכתב הטרלה. ואכן כך היה. מכתב קצר, מודפס על גבי נייר אחד, לכאורה משבח ומביע אכפתיות, ולמעשה כזה המבקש לערער אותי ואת כתיבתי,  במניפולציות שקופות עד כדי גיחוך.

     לא אצטט ממנו, כדי לא ליתן שום סיפוק בידי מי שכתב או כתבה אותו. אומר רק דבר אחד. אני אדם חזק מאוד. גם כשאני מספר כאן על טלטלות נפשי, או על קשיי בכול תחום של חיי, אני אדם חזק מאוד, דעתן ועיקש. קשה מאוד להזיז אותי מעמדתי, מכתיבתי או מחיי. למעשה, זהו מאמץ מיותר, שאין בו תועלת.

     עם זאת, אני תמיד נכון להקשיב לזולתי. אבל אז – בשם מלא, בשיחה פנים אל פנים. לא בגניבה. לא בהסתר. לא בגניבת דעת. הדרך היחידה להגיע איתי למשהו היא בדיבור ישיר וכן, מתוך אמת.

ד.

     אנשים אומרים לי שאני עובר תהליך מדהים ומרגש בכתיבתי כאן, בבלוג הזה. אני מודה לכם על כך. לעתים אני עצמי איני חש בדבר. שכן, הדברים שאני כותב כאן הם רק קצה-קצהו של התהליך העמוק באמת שאני עובר, ביני לבין עצמי, בכתיבתי שאינה באה לידי פרסום ברבים. כאן אני מביא בפניכם רק הדים ובני-הדים מן התהליכים העמוקים פי-כמה שאני חווה באמת. שמץ מזה אתם מקבלים ברומאנים שאני כותב, מעט יותר בשיריי. אבל עוד רב מאוד הנסתר על פני הגלוי. פעם אולי עוד אוציא ממחברותיי את החומר הזה.

     בהקשר הזה נזכרתי כרגע בשירה הנפלא והמטלטל של דליה רביקוביץ', "הבגד":

"אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?
זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.
אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.
תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,

בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.

אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.
אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?
אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,
זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.
אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?
חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.
רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.
אַחַר-כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.
עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,
אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.

הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.
תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.
אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,
הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?
אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.
רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.
אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי

אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.
מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?
אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."
     השורה הזאת, "הרי זאת אני הבוערת," היא שהעלתה בזיכרוני את השיר כולו. ואם אטול אותה
בהשאלה מדליה, אומר, הרי זה אני הבוער פה. בכתביי, בתוך חיי, בעומק נפשי. ויום אחד אולי גם
אחשוף את חומרי הבעירה הזאת בפניכם, במתכונת של ספר.

 

     כדי שזה יקרה, אני זקוק לביטחון הכלכלי החסר לי, בניגוד למה שכמה מקוראיי אולי חושבים, לשקט, ולזמן יצירה פנוי מהפרעות. זו הסיבה שפתחתי את הקמפיין שלי לגיוס המונים. אני יודע, אצל רבים וטובים הקמפיין הזה עורר תמיהה. מה אילן מבקש שוב כסף, והפעם לא בשביל ספר ספציפי, אלא בשביל שנת כתיבה.

     אבל האילן הזה, שהוא אני, חי את היומיום. וביומיום אני טרוד כול העת בשאלות פרנסה. בייחוד בחודשי הקיץ. שכן, הסדנאות שלי באוניברסיטה הפתוחה מתקיימות בין נובמבר ליוני, והמשמעות היא שאין לי משכורת מיולי עד דצמבר מדי שנה, מלבד מה שאני משיג בעריכת ספרים. הטרדות הכלכליות התכופות האלה, ופתרונן – הסדנאות ועריכת הספרים – באים בהכרח על חשבון הזמן וכוחות הנפש, שאמורים להיות מוקדשים לכתיבה, למעשה היצירה.

     אתם באמת לא חייבים לתמוך בי. אם אינכם מבינים עמוק בתוככם את הצורך שלי, כיוצר, בתמיכה, אל תתמכו בי. מוטב שלא. אני אסתדר עם תמיכתכם ובלעדיה. כפי שעשיתי כול חיי עד כה. אינני מסכן ואינני רעב ללחם, תודה לאל. קיומי מובטח. רק שלוות נפשי נתונה לתנודות על פי כמות השיחות מן הבנקים. התמודדתי עם זה שנים ארוכות, אתמודד עם זה גם כעת.

     אבל זיכרו דבר אחד – גם שלמה אבן-גבירול לא היה מחזיק מעמד, בחוליו (להבדיל. תודה לאל) ובקיומו החומרי, לולא העזרה של פטרונו, יקותיאל.

     ואו-אז, לא היו מגיעים לעולם שיריו הנפלאים, שירתו הנעלה 'כתר מלכות' וכול אשר הותיר אחריו למעננו.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     שיהיה לכם ערב טוב.