הנסיך מרשמלו, הנסיכה מרינדה והדרקון טוב הלב

מפגש סופר.jpg

     לא, זה לא שמו של ספר ילדים חדש משלי, אבל בעצם, אולי קצת כן. זהו שמו של ספר הילדים, שכתבתי הבוקר יחד עם ילדי 'גן צבר,' במהלך מפגש הסופר שקיימנו לכבוד שבוע הספר.

     יעל, הגננת, פנתה אלי השבוע בשאלה האם אסכים לבוא לגן ולספר לילדים מהי עבודתו של סופר. כמובן שהסכמתי מיד. והבוקר, שהוא בוקר ראשון בלי סדנת מתקדמים בתל אביב, הכנסתי למכונית את מכונת הכתיבה הגדולה שלי, עם צרור דפים, את מחברת דפי הבוקר (המחברת הלבנה), את מחברת הכתיבה (המחברת הצהובה) ואת תיבת כרטיסיות התחקיר שלי, ונסעתי לגן.

     התיישבנו במעגל. שאלתי את הילדים מניין, לדעתם, באים לסופר רעיונות לספרים. הם אמרו שמדמיונו, או מדברים שהוא חווה בחייו, או יודע. אחרי כן שאלתי אותם מה הם חושבים שסופר צריך לעשות כשיש לו רעיון. הסברתי להם מהו תחקיר. שצריך לחקור כול עובדה בסיפור, הן בקריאה בספרים – והראיתי להם ספר על ההיסטוריה של הרפואה, שאני קורא כעת, עם כול הסימונים וההערות שלי בשוליו (הסברתי שזה ספר שלי ושאני כותב בו כדי לזכור מה שאני קורא), ואחרי כן כרטיסיות תחקיר שעליהן הדבקתי דפים מספרי תחקיר אחרים שקראתי, וסידרתי אותן לפי סדר הכתיבה. הסברתי להם לשם מה נחוץ תחקיר. למשל, אם סופר כותב על חורשת אורנים ברוסיה. האם הם חושבים שברוסיה צומחים עצי אורן? אולי צומחים בה עצים מסוג אחר לגמרי, והסופר כתב 'חורשת אורנים' משום שהוא ישראלי ורגיל שבישראל צומחים עצי אורן?

     דרך נוספת לתחקיר, היא נסיעה למקום שהסיפור מתרחש בו, בחו"ל. הנה, למשל, פעם נסעתי לפרו וגיליתי שם דברים מעניינים מאוד. אך קודם שאלתי אותם – מה אוכלים בישראל לארוחת בוקר. הילדים ענו (סלט, חביתה, ביצה מקושקשת, ביצה קשה, ביצת עין, דיסה, ממתקים). ואז סיפרתי להם שבאקוודור אוכלים לארוחת בוקר כדור מטוגן ענקי שעשוי מ… בננות מעוכות. ובפרו אוכלים לארוחת בוקר צלחת של אורז לבן ועליה ביצת עין. בלי לחם.

     אחרי כן הסברתי להם מהו תחקיר רגשי. שאלתי אותם איך הם מביעים כעס, או אהבה, והראיתי להם שיש המון דרכים להביע רגש, ושצריך לחקור אותן כדי לדייק בסיפור.

     ואז, הגננת כבר רמזה לי שאני מגזים:) הכנסתי דף למכונת הכתיבה, ועשינו סבב. כול ילד הציע משפט משלו לספר, ואני הקלדתי את המשפטים וקצת שיפצתי אותם תוך כדי כן.

     מיכאל ודניאל ישבו כל העת לצדי. מיכאל מימיני ודניאל משמאלי. מיכאל הצביע כדי לדבר, כמו שאר הילדים, ובהחלט תרם את חלקו לשיחה ולסיפור. דניאל נטל כמה מפתקי הממו הצבעוניים שהבאתי אתי, ואת עט הפיילוט שלי, וצייר להנאתו פתק אחר פתק. אבל ידעתי שהקשיב קשב רב. שהרי כך בדיוק אני עושה כשאני מקשיב למישהו מדבר. מצייר לי צורות וקשקושים במחברת הצהובה שלי. זה עוזר לי להתרכז בנאמר.

     בסיום המפגש ערכתי במהירות, בכתב יד, את הסיפור, והפקדתי אותו בידי יעל. הילדים התפזרו לשולחנות יצירה, כדי לצייר ציורים לספר שכתבנו יחד, ומיכאל ודניאל מאד התקשו להיפרד ממני, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. היה עלי לנסוע לתל אביב, למפגש האחרון לפני החופשה בסדנת הבוגרים הוותיקה שלי, בתל אביב.

     התכוונתי לקפוץ הערב לכיכר רבין, לשוטט קצת בין דוכניו של יריד הספרים. אבל מכיוון שנסעתי בסופו של דבר לתל אביב וממנה ברכבת, והיו היום שיבושים איומים בתנועת הרכבות, לא לקחתי צ'אנס שמא אאחר את הרכבת האחרונה לכרמיאל. ויתרתי על ביקור בכיכר ומיהרתי הביתה.

     בעשר וחצי כבר נשמתי את האוויר הקר והמיטיב של תובל. ושוב, בפעם המי יודע כמה, הודיתי לאל על מגורינו כאן, ולא באוויר ההביל של העיר, שחייתי בו כול כך הרבה שנים בעבר.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב. ואם אתם רוצים שאבוא לבקר בגן הילדים שלכם העבירו את פרטיי לגננ/ת. רק שבמקרה כזה אגבה על כך גם תשלום כמובן.

מודעות פרסומת

המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

הבוקר, כשנכנסתי אל הגן, תפסה אותי יעל, הגננת, לשיחה מלבבת. "שמע," אמרה לי, "יש לך ילדים מדהימים. הצליח לך בגדול." חייכתי אליה. "הם כול כך רגישים לזולת, תמיד נכונים לעזור," המשיכה, "אספר לך משהו. השבוע אחד הילדים בכה בגלל איזו תיבה. דניאל ראה זאת, ומיד ניגש אליו, והציע לו תיבה אחרת, והביא אותו לחדול מבכיו. וזו רק דוגמה אחת. יש הרבה דוגמאות כאלה. ושניהם כאלה. באמת שהצליח לך משהו משהו."

יצאתי מן הגן מרחף מאושר בגובה עשרים סנטימטר מן האדמה, ובו-בזמן גם על סף בכי. מהתרגשות, מכאב. מהתרגשות על הדברים שאמרה לי, ומן ההכרה בכך שעשיתי נכון במעבר שלנו מתל אביב לתובל. אך גם מכאב, על כך שהיה עלי להתנתק מכול מערכי חיי הקודמים, מן השכונה שאהבתי, והייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, מן הרדיוס המגונן שחיי התנהלו בו, בין נווה צדק, לגן שמול 'מגדל שלום,' מכון הכושר שבמגדל, בית הקפה הפינתי, השוק ומקום עבודתי – כדי לזכות ברגע הזה, היום בבוקר, בגן.

האם באמת הייתי צריך להתנתק מכול אלה, שאלתי את עצמי בפעם המאה, והתשובה באה לי מיד עם השאלה. כן, כמובן. עשיתי זאת למען הילדים, קודם כול. וגם קצת בשבילי.

במשך הבוקר כולו ישבתי ועשיתי סידורים על המחשב. תשובות לאי מיילים, משלוח חשבוניות, בריאת פרנסה. ואז, בצהריים, כשכבר עייפתי מכול זה, וגם נמלאתי צער על כך ששוב לא כתבתי היום דבר – הלכתי למכון הכושר בישוב, מול ביתי, וממנו היישר אל גן הירק. עישבתי קצת, חפרתי תפוחי אדמה, קטפתי תותים, והרגשתי איך החיים חוזרים אלי, השמחה והאושר.

*

     בשבוע שעבר חיפשתי משהו בספריות המסמכים המרובות במחשב שלי. אגב כך, נכנסתי לתיקייה שלא פתחתי שנים, הקרויה 'חומרים חדשים,' ובה חומרים ישנים מאוד, מתחילת שנות האלפיים. לתדהמתי, מצאתי בהם פרק של ספר אוטוביוגרפי, שלא חזרתי אליו מאז כתיבתו. הנה פתיחתו:

"שנה אחרי מות אמו במיתה אכזרית, מחנק שנגרם לה בעקבות חיידק אלים של דלקת ריאות, ממנו נדבקה בבית החולים בו אושפזה בשל חום גבוה, גופה כבר מוכה מרוב טיפולים כימותרפיים ארסיים בסרטן המעי הגס שבו לקתה, כמו בני משפחתה לפניה, עזב מני את תל אביב ועבר לגור בגליל. זה התחיל בתחושה עזה של אי נוחות במקומו. כאילו העיר שוב אינה עשויה להכיל אותו, ולא הוא אותה. הוא היה מוצא את עצמו שוקע, לא פעם, בהזיות על חצר רחבה, עם גינה ובה עצי פרי וערוגות ירק, רואה את עצמו משכים קום בבוקר ועובד את חלקת אדמתו, ניגש וקוטף מערוגות הירק שלו את הירקות שישמשו לו להכנת סלט ירקות טרי של בוקר, עם צנימים וקפה בצידם, או תמונות מן הדמיון שבהם ראה את עצמו יושב בשעת ליל בעיבורו של שדה בר שומם, ליד מדורה שהבעיר לא מכבר מכמה גזרי עצים שקיבץ יחד, יושב ומביט בשלהבות המפזזות של האש החמה, הכתומה אדומה כחלחלה, בגיצים העולים מגזירי העץ הנבקעים מן האש בקול נפץ, רואה איך הם מיתמרים מן האש ועפים ומכלים באוויר, ושוקע במין תרדמה משונה, מרוב השתקעות בלשונות האש שמולו, נופל ונרדם על העפר, רק פלג גופו התחתון מכוסה בשק שינה שבתוכו השתחל, וראשו מונח על תרמילו. זוחלים ורמשים מסוכנים לא היו בחזיון הזה. האש הבריחה אותם וגם תודעתו היוצרת. אבל כל אימת שראה את החזון הזה הבין, שעליו לעשת שיינוי. שגופו קורא לו לחולל שיינוי בחייו. שכמו בפעמים הקודמות, כל אימת שחש חוסר מנוח כזה, מין לפיתה פנימית מתוכו, המטלטלת אותו וקוראת לו לצאת מתוך גדרי חייו, מתוך שגרת יומו, גם כעת הוא חייב לציית לה, ולראות לאן תובילו הפעם."

קראתי את הפרק הזה נדהם. כתבתי אותו לפני כ- 14-15 שנים. מבלי יודעין בראתי בו את חיי כיום, בבית גדול, על חלקת אדמה, ובה עצי פרי וערוגות ירק. הכתיבה, אם כן, ידעה, בישרה ועיצבה את מה שאני עוד לא ידעתי אז. שיבוא יום ואעזוב את העיר, ואשוב לעבוד אדמה:

"[הוא….] חש שאין הוא יכול עוד לגור בעיר, וכי עליו להרחיק כמה שיותר מבני משפחתו, מסביבת מגוריו, לעזוב את הכל מאחוריו. את מקום עבודתו, את ביתו, את נסיבות חייו, ולצאת להתבודד במקום שיוכל לספק את צרכיו במחיר עבודה פיזית קשה, ובתנאים של התבודדות מקסימלית.

הוא לא היה זקוק לחברת בני אדם עוד. במשך שנים ליקט את פירורי האהבה וההערכה של הזולת. אבל מקץ עשרים וכמה שנים שעשה כן, שוב לא היה זקוק להם. הוא היה די בטוח במהותו ובטבעו, שמח על מי ומה שהוא, אפילו כבר קיבל את מראהו. הוא לא היה זקוק לאיש מסביבו, מלבד לשתיקה השלווה של הטבע, לקולותיו ולמראותיו של הנוף. הוא ביכר את חיי ההתבודדות על פני חיי הכרך הסואנים, עתירי השפע, שבהם סב וחש כמי שניתק משורש חייו, והוא חי על זמן שאול.

'מן הגליל מתחילים הניסים הגדולים וגם הרעות הגדולות,' אמר לו בחיוך חברו, שעה שבישר לו על הבשורה, לפיה החליט לעזוב את העיר ולעבור הגלילה. 'אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?'

הוא הנהן.

'אין לי יותר מה לחפש כאן,' אמר. 'תמיד הייתי בטוח שאתבגר ואזדקן בעיר. אבל ככל שחולפות השנים אני מגלה עד כמה אני מתגעגע לנוף, לטבע.'"

[…] עתה, בבגרותו, ידע שאינו יכול להשלים עוד עם רחקותו מן הטבע ומן הנוף. מה שהיה נכון לימי בחרותו, הימים שבהם למד באוניברסיטה והתקדם אט אט במעלה הדרגות בעבודה באחד ממקומוני העיר, שוב לא היה יכול לספק אותו עוד. הוא היה זקוק לשינוי, והשינוי הזה בא בדמות מעבר למגורים בגליל, זמן קצר אחרי מות אמו, ואחרי שגם הוא חטף צינתור לב, והבין שימיו אינם אינסופיים, וכי המוות אורב גם לו מאחרי כל פינה ובכל יום ויום."

*

     החיים הם מלאי קסם, מלאי יפעה. הם מתנהלים במעגלים גלויים וגם במעגלים סמויים מן העין. זקוק הייתי לעוד שני מחזורי חיים של שבע שנים כל אחד, ולשני שגרירי האושר שנולדו לי, מיכאל ודניאל, ולקשיים שנתגלעו לנו בגן בתל אביב, וכנראה היו אף הם חלק ממנגנון הזימון של הנס אל חיי – כדי להיפלט מן העיר ומתוך חיי בה, אל השלווה והיופי והאושר שאנו חיים בהן כעת.

ואת כול זה ידעה הכתיבה. לפניי.

*

     קטע הסיפור שחשפתי בפניכם לא פורסם מעולם. יש כאן כמותו מאות ואלפי עמודים. כמות הספרים שהוצאתי לאור בימי חיי, 24 במספר, שווה פחות או יותר לכמות הספרים הממתינה כאן, כדי להיות מוקלדת, נערכת ומוצאת לאור. הפער הזה, בין מה שכתבתי לבין מה שהוצאתי לאור, מטריף אותי. אני מאוד מייחל ומקווה לזמן שאוכל לשבת בו ולכתוב, לערוך ולפתח את כול כתבי-היד שהצטברו כאן, במהלך השנים, ולתיתם בפניכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

שיינפלד הפקות בע"מ

     היום מסתיים חג הפסח. אבל השבוע המאתגר באמת שלי מתחיל מחר – רצף אירוח המתחיל במימונה ומסתיים ביום ההולדת של מיכאל ושל דניאל.

     בתובל נהוגה מסורת, לפיה המימונה נחגגת מדי שנה בבתים מארחים. כול בית מכין סוג מסוים של כיבוד, החברים מוזמנים להוסיף אליו משלהם, וכול תושבי הישוב נודדים בין בית לבית. השנה יהיו אצלנו שבעה בתים מארחים, אחד מהם הוא שלי. שותפתי לאירוח היא מרוקאית גאה, המכינה בר מתוקים מרוקאי, עם מופלטות וכול מיני מתוקים אחרים. אני מכין בר סלטים. זה אומר, שהיום ירדתי לדיר אל אסד לעשות קניות, ומחר כול היום אכין סלטים, כפי שאני יודע ואוהב לעשות.

     רק דבר אחד לא ידעתי – כמה אנשים צפויים להגיע אלי. היום, כששאלתי את רכזת החג, האם מדובר בבודדים או בעשרה, היא שחקה ואמרה לי שבכול בית עוברים חמישים אנשים ויותר, אבל שאינם אוכלים רק אצלנו, אלא עוברים בין בית לבית. מזה הבנתי, שעלי להכין סלטים בכמויות שתספקנה לפחות לחמישים איש. ולפיכך הבית שלי מלא כרגע בירקות ובקטניות בכמות שלא תבייש בסיס צבאי.

     אגב, במקרים כאלה אני אכן נעזר בספר בישול צבאי. פעם קיבלתי ממישהו ספר שכתב השף הצבאי גדי דגון, "הבישול בצה"ל," שהכמויות בו מחושבות לפי 10 אנשים או 100 אנשים. הוא מאוד מועיל בחישוב כמויות כשמדובר באירוח בהיקף כזה.

     האירוע השני יתרחש בביתנו בערב יום השואה, ביום רביעי. אני משמש זו השנה השנייה כחבר צוות יום השואה בישוב. בתחילה התכוונתי לקיים כאן טקס עם עדויות שימסרו בני הדור השלישי. נראה לי חשוב להעביר אליהם את הלפיד. אך משזה לא צלח בידי, בעיקר משום שהייתי כול כך טרוד בעבודה ובהורות, שלא היה לי זמן להכין זאת כיאות, החלפנו תכנית. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיו כאן שני בתים, בהם יתקיימו אירועי 'זיכרון בסלון.' אחד מהם הוא ביתי. אבא שלי יבוא ויספר את סיפורו האישי בשואה.

     למחרת, יום חמישי, יום השואה, ה-12.4.18, הוא יום הולדתם השישי של מיכאל ושל דניאל. אך מכיוון שאין חוגגים ימי הולדת ביום השואה, נחגוג להם למחרת, ביום שישי. אז ביום שישי בבוקר נחגוג בגן, ובשישי בערב כול המשפחה הגדולה שלנו תבוא הנה לחגוג את יום הולדתם בארוחת ערב. את התמונות המודפסות לעוגות שלהם כבר בחרו והזמנתי. אך עלי לאפות את העוגות ולבשל לכול המשפחה.

     ובין לבין כול אלה, אני גם מלמד השבוע פעמיים בתל אביב.

     אם אשאר בחיים אחרי השבוע הזה, אגיע ליום ה-22.4.18, יום הולדתי החמישים ושמונה, רחמנא ליצלן. זה כול כך מבהיל אותי, הגיל הזה, שלא נראה לי שאחגוג אותו השנה. מה שבטוח הוא, שאחרי השבוע הקרוב ארצה רק לנוח כמה שיותר.

     אני לא מתלונן. אני כותב את הדברים האלה בחיוך. השבוע החולף, עם הילדים בחופש, היה אינטנסיבי. אתמול נסענו לארוחת חג בבית סבא ברמת השרון, שבנו עם ליל, והבוקר נסענו לבת דודי נאווה ברמת הגולן. האינטנסיביות הזאת השפיעה על שלושתנו. דניאל רק רצה להישאר בכול מקום שהגענו אליו, מרוב הנאה, בעיקר ביער האיילים והיום אצל נאווה, עד כדי כך שהביע צער על כך שאיננו גרים לידם, במושב כנף, ואילו מיכאל אמר שהוא לא רוצה כול הזמן לנסוע, כי יש לו פינה חדשה על עץ התות בחצר, שהוא רוצה להיות בה עם עצמו.

     ושניהם גם התקוטטו כמעט מדי יום, ומיכאל ממשיך לבחון איתי, מדי יום, את גבולותיו. מה מותר לי להגיד לו ולקבוע בשבילו, ומה לא. זה משא ומתן די מתיש, ומכיוון שהוא עקשן ותובע לעצמו את מלוא החירות שהוא יכול לתבוע, זה גם לא קל. אבל הערב, כשהשתרעתי לצד מיטתו, החזקתי בידו, ואמרתי לו, שאם הוא עצבני או כועס, הוא יכול במקום לצעוק לבוא ולבקש ממני חיבוק, ואם לא מתחשק לו להתחבק איתי, הוא יכול ללכת אל העץ ולהתחבק איתו, ולבקש ממנו בקול רם, או בלב, שייקח ממנו את הכעס ואת העצבות וייתן לו שמחה וחיים טובים.

     סיפרתי לו שגם אני עושה את זה מדי פעם. וזו האמת.

   החצר כבר נקייה. עקרתי ממנה במהלך החג הזה במו-ידיי שבע באלות (שקים לפסולת בנייה) של עשב. הדק נקי והכיסאות ערוכים מסביבו.  הירקות הרבים כבר שטופים ומתייבשים ליד הכיור. החצילים כבר חתוכים וזרויים במלח בישול. החומוס כבר מושרה במים. מחר יום בישול.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

שני סופרים, שני זוגות תאומים, סדר אחד.

דרק.jpg
ציור של דרק בוקנר, מן האתר שלו: http://www.derekbuckner.com/

   אחת המסורות היהודיות הקדומות היא אירוח אורחים בסעודת הפסח, בליל הסדר. לפני ואחרי הארוחה אנחנו יושבים וקוראים את ההגדה, סיפור השחרור של העם היהודי ממצרים. בעבורי, זה טקסט איום ונורא. הוא משלב פיוטים כתובים היטב עם ירושה לאומית של התקרבנות בלתי פוסקת. "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח."
המילים האלה נשמעות כמו צביעות, כאשר על פי כוונתה המקורית של ממשלת ישראל, היום , יומיים אחרי ליל הסדר, היו אמורים להיות מגורשים 40 אלף פליטים אריתראים וסודנים מישראל. ביצוע ההחלטה הנואלת הזאת מתעכב רק בשל צו ביניים שהוצא על ידי בית המשפט העליון, אך איש אינו יודע מה יקרה בהמשך. בינתיים, מדינת ישראל סגרה את מתקן החולות לפליטים ופינתה 800 מהם לדרום תל אביב, עם צו הגבלה, לפיה הם אינם מורשים לחיות או לעבוד בשבע ערים מרכזיות, אך ללא פתרון שיוכל לקיים אותם.
בליל הסדר ישבתי, אפוא, בבית היפה של אחי, קראתי את הטקסט הזה, שאין לו כל משמעות אקטואלית, מפני שישראל שוב איננה מדינה של קרבנות, אלא אומה המקרבנת את אותם פליטים. אכלנו ארוחה נהדרת, שגיסתי מיכל בישלה, ואני שמחתי לשבת ליד סופרת אחרת, חברתה של גיסתי, ג'והנה הרשון שמה, בעלה הצייר דרק בוקנר, שני בניהם התאומים והוריה של ג'ואן, כולם אורחים מארצות הברית.
אני וג'והנה.jpg

     היה משמח מאוד לארח אותם בליל הסדר. ג'ואנה היא המחברת של ארבעה רומנים, ובהם "הכלה הגרמנית" ו"ירושה כפולה." סיפוריה הופיעו, בין היתר, ב"ניו יורק טיימס" ובאנתולוגיות ספרותיות שונות. היא משמשת כמרצה במחלקה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה ומתגוררת בברוקלין עם בעלה ובניהם התאומים. כפי שאתם יודעים, אני מחברם של 24 ספרים, מהם חמישה רומנים, ואב יחיד של תאומים. כך שלה ולי היה הרבה על מה לדבר. הכתיבה שלנו, הניסיון ההדדי שלנו בהוראת כתיבה יוצרת, וההורות הדומה שלנו לתאומים. שנינו גם חיים עם ציירים. החבר הראשון שלי היה סער עפרוני, צייר פיגורטיבי ישראלי, שמת כשהיה בן 28. ואילו דרק בוקנר עוד לגמרי חי ויוצר. ואני אוהב את יצירותיו.

הספר של ג'ואנה.jpg
זה ספרה היחיד של ג'ואנה שתורגם עד כה לעברית, וראה אור בהוצאת "מטר."

     בקושי הצלחנו לדבר, בגלל קריאת ההגדה, ומכיוון שהיו ילדים רבים מסביב לשולחן, תודה לאל. אבל היו לנו כמה רגעים יחד, בהם שוחחנו על מה שאני מנסה לעשות כדי לסייע בעצירת הגירוש של הפליטים מישראל, ועל חוסר הרלוונטיות של ההגדה למול החוויה הישראלית כיום, על משטר טראמפ ועוד.
היה לי אפילו זמן לראות את האתר שלה ואת הציורים היפים של בעלה.
במשך הארוחה בניה לימדו את בניי בני השש לשחק בייסבול בחצר, אז עכשיו נראה שאני אצטרך לקנות להם ערכת בייסבול לאימון בהמשך. אבל אני מקווה שהחברות שלנו רק החלה.

    עם תום הסדר נהגתי כל הדרך חזרה לגליל כדי שנתעורר בבית. וכך עשינו, ומכיוון שהיו לנו ימים מעטים בגשם, יצאתי לגינה עם מיכאל ודניאל, ובילינו ארבע שעות בעישוב, שיצאתי מהן מותש, וידיי סדוקות ומלאות בעפר. אבל אני אוהב את זה. זו הדרך הטובה ביותר לבלות חופשה בבית שלנו: הכנת הגן לזריעה ולנטיעה, ולחוות את החיים.
היום כבר נסענו לתל אביב. ירדנו אליה ברכבת, שבאופן מפתיע לא הייתה מלאה בחיילים, כנראה מפני שרבים מהם מרותקים לבסיס בשל המתיחות בדרום, שהפכה לרצחנית במיוחד. בילינו בדיזנגוף סנטר, שם קנינו כמובן ערכת בייסבול, לגו טכני, שתי ביצי דינוזאור המתבקעות במים ועוד אקדח חיצים לאוסף של מיכאל ודניאל, ואחרי כן נסענו לבקר את אילנה בנווה צדק. עוד לפני בואנו אליה קיבלו הילדים כל אחד שקית מלאה בממתקים מניסים במכולת, לכבוד יום הולדתם הקרב, ואז באנו לאילנה, ירדנו איתה למרכז סוזן דלאל, קנינו גלידת נווה צדק וישבנו איתה במרכז סוזן דלאל, בשמש, משחקים בייסבול וכדורגל ונהנים חליפות.

     אבל מקץ שעה כבר נסענו משם לתחנת הרכבת. השהות בשכונה ובעיר הייתה כנראה חוויה מוזרה לשלושתנו. שוב איננו מרגישים שם בבית. רק כשהגענו הנה, אחרי נסיעה חזור ברכבת, נחנו קצת ויצאנו לשחק בייסבול ולהחליק על הסקייטבורד במגרש הספורט של תובל, הרגשנו שוב בבית.

     "לא מתייחסים אליך פה כאל חדש," אמרה לי אתמול חברת תובל, בשיחה שניהלנו, על היזמה שאני מנסה לגלגל כאן בנוגע לפליטים. היא כנראה צודקת. כעת הגיע הזמן כבר לחדול מלהודות לחברי וחברות תובל בכול יום על קליטתם אותנו. זהו. אנחנו כבר מבני המקום. יש אחרינו חדשים אחרים. והראייה – במוצאי שבת הקרובה תתקיים אצלנו המימונה, וביום השואה יתקיים אצלנו מפגש של 'זיכרון בסלון', עם אבא שלי, שיחיה.

     אנחנו תובלניקים. נווה צדק הייתה ותמשיך להיות בעבורנו זיכרון אהוב ומתוק. אבל הבית שלנו הוא כאן. בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

הרשימה לילדים – בגן צבר בתובל.

חתולים3.jpg

   לא מזמן הודיעה לנו יעל, גננת גן 'צבר,' שילדיי מתחנכים בו, שהם פותחים במבצע מימוש משאלות של הילדים ברוח 'הרשימה' של יובל אברמוביץ.' המשאלה הראשונה שהגשימו הייתה 'שמלה יפה,' שביקשה אחת מיפהפיות הגן. הילדים טרחו ועיצבו וציירו כול מיני דגמים של שמלה, הכלה המאושרת אישרה את הדגם – ואז הגיעה לגן אם, עם מכונת תפירה ובדים, ותפרה לה את שמלת חלומותיה למול עיניהם של ילדי הגן.

     דניאל סיפר לי, לפני כמה ימים, שהמשאלה שלו היא, שהחתולים שלנו, דמקה וגילון, יחזרו להיות גורים. זאת, מפני שהוא אהב מאוד כשהיו גורים. אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.

     היום, כשבאתי לאסוף אותם מן הגן, סיפר לי דניאל ששכח בגן את 'סלסילת החתולים' שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז שניהם הסבירו לי, שהיום הגן מימש את משאלתו של דניאל. אמנם, אי אפשר להפוך את דמקה ואת גילון לגורים שוב, אבל אפשר גם אפשר ליצור לו סלסילה מלאה בגורי חתולים.

     יעל הושיבה את הילדים, ובמשך שעה ארוכה הכינו כול ילד וילדה 'חתלתול' לסלסילת החתולים של דניאל. עוד לא זכיתי לראותה, אבל הערב קיבלתי תמונות מן התהליך ומן התוצר הסופי.

 

חתולים1.jpg

 

 

חתולים2.jpg

     אתמול, כשהייתי בבית הסופר בתל אביב, בתוך יום שלם של נסיעות, נתקפתי בהרהורי חרטה. אמרתי לעצמי, מה עשיתי, מה השתגעתי, לצאת מתל אביב ולעבור לגליל? הרי מקור פרנסתי בעיר, וחיי וזהותי בעיר. לרגע נתקפתי חולשה. בא לי לארוז את הכול ולשוב העירה. אבל מקץ רגע שמעתי בתוכי קול, המזכיר לי מדוע עשיתי את זה – למען מיכאל ודניאל.

     היום, משקיבלתי את התמונות האלה, של דניאל וסלסילת החתולים שלו, גם קיבלתי את התשובה המלאה לשאלתי. גן הילדים בתובל מתייחס לכול ילד. המשאלה, חלומית ובלתי מושגת ככל שתהא, של ילד בגן, היא לא נושא לשחוק, אלא נלקחת ברצינות רבה, וממומשת בהתאם ליכולת, ולנסיבות הזמן והמקום – ותמיד מתוך שיתוף מלא של הילדים, יצירתיות והדדיות.

     זה המקום שבחרתי בו לבית בעבורנו. ועם כול הקושי הכרוך בשתי נסיעות שבועיות לפרנסה, בתל אביב, אני יודע שבחרתי נכון. שהבאתי את ילדיי למקום שבו הם חווים את ילדותם באופן הכי מלא ועשיר ותומך רגשית שיכולתי למצוא בשבילם. וזהו חסד גדול.

     לא אחת כתבתי ואמרתי לחבריי וחברותיי היחידנים/ות, שהם חייבים לבוא לבקר כאן, להתרשם מן הישוב ומן הגן, אולי כדי להישאר. בספטמבר גם פותחים כאן בית ספר עממי חדש, שנבחר על ידי משרד החינוך להיות אחד מתוך שנים עשר בתי ספר 'מוטי המאה העשרים ואחת.' והוא פשוט חלומי. נדהמתי רק מן הפרזנטציה של המבנים שיוקמו בו. כיתות עם קירות מודולריים, המאפשרים להפוך את החלל של כול כיתה, בכול שיעור, למשהו אחר. שלא לדבר על מתחם היער, ועל התפיסה החינוכית המובילה את מקימיו.

     לתדהמתי, איש מבין חבריי וחברותיי לא הרים את הכפפה. איש לא העז אפילו לבוא לבקר עם ילדיו כאן, כדי להתבונן ולהתרשם. זה מדהים אותי מחדש בכול פעם שאני משבח את תובל ברבים. כול כך חבל לי, שילדי חבריי וחברותיי גדלים בעיר ומפסידים את היופי, האהבה, היצירתיות והתום שמאפשרים להם, בעיקר מאפשרות להם, כאן, הגננות בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ונעים.

מפרקי תובל

רקפות.jpg

   היום שוחחתי עם אחת מחברות הישוב. סיפרתי לה איך בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה יצאתי עם תנועת הנוער העובד והלומד לטיול 'ייהוד הגליל.' התנועה הייתה אז מוטרדת מאוד מ'התפשטות העבודה הערבית' בגליל (כאילו הייתה או ישנה לערביי הגליל ברירה אחרת מלבד לעבוד למחייתם), והוציאה אז עשרות מחזורים של בני נוער לטייל בגליל, כהכנה להתיישבות בו. באותן שנים נזרע כאן זרע ההתיישבות של יישובי משגב.

     אני זוכר היטב את הטיול ההוא. טיילנו בנחל עמוד, עלינו ברגל להר טורעאן, ביקרנו במערת הנזיר ליד הררית. נפעמתי אז מלהלך בתוך ענן גשם שירד על ההר, מלוטף ברסיסי גשם זעירים, מבוסס בבוץ העשיר של אדמת הטוף הגלילית, התבשמתי מניחוחותיהם של הקידה השעירה, שתפרחתה הצהובה מילאה את המרחב, ומריחות הזעתר והמנטה, המרווה והשומר.

     אבל אז הציעו לי ללכת לעתודה האקדמית, ואני נטשתי את האפשרות להצטרף לגרעין נח"ל ונרשמתי לאוניברסיטה. התקבלתי לחוגים לחינוך ולפסיכולוגיה, ועוד רגע עוד הייתי מתחיל ללמוד בהם. אלא שמשהו בתוכי אמר לי, שאסור לי ללמוד תחומים אלה אם ברצוני להיות לסופר. ולכן התגייסתי, בסופו של דבר, לשירות צבאי מלא כאיש שלישות ברמת הגולן.

     עברו מאז ארבעים שנה בדיוק. והנה, חיי הובילו אותי הנה, לנוף חלומותיי, לנוף שהפעים אותי כול כך בנעוריי, שכמהתי לחיות בו. אני חי בו כעת. אני יוצא אל הרחוב, ומוצא את עצמי מהלך בתוך ענן גשם. אני מסתובב בחצר הבית שלנו, ומריח את ניחוחות הפריחה, ואיני שבע מהם.

     בעבורי זהו אושר גדול.

     למן בואנו הנה, לפני מעט יותר משנה, כתבתי שירים על המקום הזה. אך הנחתי אותם הצידה, כדרכי, כדי ש'יתקררו' קצת, מהלהט של כתיבתם. היום ביליתי שעות ארוכות בהקלדה ובניקוד כול השירים שכתבתי במהלך השנה האחרונה. ביניהם מצאתי כמה שירים על תובל, והריהם לפניכם.

אירוס.jpgפרקי תובל

 

אֲנִי מֻכְרָח לִקְרֹא בְּשֵׁם

לַנּוֹף הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַנּוֹתוֹ

לִי 'בַּיִת.' אֲבָל מִקֵּץ חָדְשָׁיִם

מֵאָז עָבַרְנוּ הֵנָּה, עוֹדֶנִּי

מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת,

חֶלְקַת אֱלֹהִים קְטַנָּה בְּפִסְגַּת הַר,

כְּתִינוֹק הַלּוֹמֵד אֶת שְׂפַת הַנּוֹף כָּאן

הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה. זֶה בַּלּוּט,

אִם כָּךְ זֶה וַדָּאִי אַלּוֹן.

 

זֶה שִׂיחַ שֶׁעָלָיו שְׂעִירִים,

יְרֻקִּים-כֵּהִים, בַּשְׂרָנִּיִים, אֲבָל

בְּהִתְמוֹלְלַם בֵּין אֶצְבְּעוֹת

אֵינָם מְפִיקִים אֶת הָרֵיחַ הֶעָבֶה,

שֶׁאֵין לִטְעוֹת בּוֹ, שֶׁל הַמַּרְוָה.

 

אִם כֵּן, אֵיזֶהוּ שִׂיחַ זֶה,

וּמָה שֵׁם אָחִיו, שֶׁעָלָיו

מִצְטַמְחִים עַל גִּבְעוֹלַיו

כְּזוּגוֹת מְחֻדָּדִים, מַמָּשׁ

כְּרוֹזְמָרִין, אַךְ אֵין בָּהֶם

אֶת רֵיחוֹ הַמְעַקְצֵץ.

 

וּמַהוּ פֶּרַח הַפִּתְאוֹם

הַפּוֹרֵחַ בֵּין עֲלֵי הַיַּבְּלִית

הַנִּתָּשִׁים בָּרוּחַ, בֶּחָצֵר.

 

בִּפְרָחַיו אַרְבָּעָה עָלֵי כּוֹתֶרֶת לְבָנִים,

הוּא מִמִּשְׁפַּחַת הַמַּצְלִיבִים,

עוֹלֶה בִּי זִכָּרוֹן רָחוֹק מִסִּיּוּרֵי הַטֶּבַע

שֶׁל הַמּוֹרָה דִּינָה יֶגֶר

בְּכִתָּה ו' אוֹ ז', בְּרָמַת הַשָּׁרוֹן.

 

לְפִי יַרְקוֹּת עָלָיו הֲרֵיהוּ צְנוֹן הַבָּר,

אֲנִי חוֹגֵג אֶת נִצְחוֹנִי, נִצְּחוֹן מְעַט

שֶׁל תּוֹדָעָה בּוֹגֶרֶת אֲחֻזַּת פְּלִיאָה

כְּמוֹ מַחְשֶׁבֶת יֶלֶד, אַךְ מָה יְהֵא עָלַי

וְעַל כָּל הַצְּמָחִים הָאֲחֵרִים כָּאן,

בַּחֲצֵרִי, בִּשְׁבִילֵי הַקִּבּוּץ, בִּשְׂפַת הַמָּצוֹק.

 

אֲנִי מְהַלֵּךְ כָּאן כְּעַל עָנָן, בֵּין עֲנָנִים.

אֲנִי חוֹשֵׁב, כּוֹתֵב וּמִיָּד נִיחָם בִּי. אָמְנָם,

אֱמֶת הִיא הַדָּבָר. תּוּבַל עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הַר,

וּמִתַּחְתֵּינוּ עֲנָנִים מַנְמִיכִים חוֹלְפִים-

עוֹבְרִים בְּשֶׁקַע הַבִּקְעָה כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן

בֵּין יַרְכֵי אִשָּׁה. אַךְ הַהִצָּמְדוּת

 

שֶׁלִּי רַק לִפְרָטֵי הַנּוֹף שֶׁבִּיכָלְתִּי

לִקְרֹא לָהֶם בְּשֵׁם, כִּי הֵם מִתְּחוּם אַחֵר,

מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה, לֹא בּוֹטָנִיקָה, וְנֶחְפָּזוּת

הַמֹּחַ לְיַצֵּר לָהֶם דִּמּוּי מֻכָּר,

גַּם אִם בְּתוֹךְ וַרְיַאצְיָה קְצָת אַחֶרֶת,

 

אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְנַחֲמֵנִי אוֹ לְהָבִיא

אוֹתִי עַל סִפּוּקִי. כַּנִּרְאֶה שֶׁאֵין מָנוֹס לִי,

אֶקְבַּע פְּגִישָׁה, טִיּוּל שֶׁל בֹּקֶר, עִם

אוֹרָהלֶ'ה, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁהִיא

הַחֲבֵרָה הֲכִי יַדְעָנִית כָּאן בְּכָל הַנּוֹגֵעַ

לִשְׁמוֹת צְמָחִים וּבַעֲלֵי חַיִּים.

 

אֲבָל מִקֹּדֶם עָלַי לְטַפֵּל בָּעוֹף שֶׁבַּתַּנּוּר,

לְטַאטֶא אֶת הַבַּיִת, לְקַפֵּל כְּבִיסָה וּלְהַאֲכִיל

אֶת דְּגֵי הַזָּהָב וְאֶת הַכַּלְבָּה, לֶאֱכֹל

 

וְלָלֶכֶת לָנוּחַ. רַק כָּךְ אוּכַל לְקַדֵּם

אֶת פָּנַי בָּנַי, בְּשׁוּבָם הַבַּיְתָה מִן הַגַּן,

כְּשֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה עָלַי, וְלֹא זַעֲפָנוּת

 

שֶׁל מְשׁוֹרֵר, הַמְּהַלֵּךְ כְּבָר חָדְשָׁיִם

בִּשְׁבִילֵי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ

וְעֶטוֹ עוֹדוֹ עִלֵּג בְּבַקְּשׁוֹ

לִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ שִׁירוֹ לְבַיִת.

 

25.1.17

 

קידה שעירה.jpgדמדומים

 

הָרְחוֹבוֹת זָהָב וְהָעֵצִים זָהָב

הַבָּתִּים זָהָב וְהַסְּלָעִים זָהָב

הַמָּצוֹק זָהָב וְהַבִּקְעָה זָהָב

וְהַלֵּב גּוֹעֶה מֵרֹב יֹפִי.

 

כּוֹאֵב, זָב גַּעְגּוּעַ, לִדְבַר-מָה

נֶעֱלָם, לְיָהּ, לְאַלְלַה, לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,

לַבּוֹרֵא הַמִּתְגַּלֵּם בָּהֶם, בַּטֶּבַע,

בָּאָדָם, אֲבָל גָּדוֹל הוּא מִכֻּלָּם, עוֹבֵר

 

אֶת שֹׁבָלֵיהֶם, גּוֹלֵשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט כָּאוֹר

הַזֶּה, זָהוּב וְחַם, מְפַעְפֵּעַ וְחוֹדֵר בְּעַד

כָּל גִּלּוּיֵי הַחֹמֶר, מְבַקֵּעַ מִתְּאָרָם

וְקוֹרֵן הָלְאָה, הָלְאָה, שׁוֹטֵף כְּיָם,

 

עַד שֶׁיֹּאבַד בִּכְסוּת הַחֲשֵׁכָה

אֲשֶׁר תָּמִיד תִּפֹּל עָלֵינוּ, אַלְלַי,

אַךְ מִתּוֹכָהּ, כְּמוֹ מִין נֵס,

נֵאוֹר הַיּוֹם וּמִתְחַדֵּשׁ.

 

תובל, 18.10.17

 

כליל החורש.jpgדמדומים 2

 

בִּשְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם, הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ

אוֹר רַךְ וְכָתֹם שֶׁל שְׁקִיעָה

שׁוֹטֵף אֶת הַנּוֹף, אֶת הַיִּשּׁוּב,

מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַכְּבִישׁ הַמַּבְדִּיל

בֵּין הַקִּבּוּץ לְבֵין הַהַרְחָבָה,

בֵּין צִבְעָהּ הַכָּחֹל הַמַּהוּהַ

שֶׁל תַּחֲנַת הָהֵסֵעִים לְבֵין

הַיָּרֹק הַמָּלֵא שֶׁל הָעֵץ

הַמִּטַּלְטֵל מוּלָהּ בָּרוּחַ

 

לִפְנֵיהֶם מְשׂוַּכת הָאֶשְׁחָר

וּלְפָנֶיהָ גַּן הַיָּרָק

וּלְפָנָיו עֵץ הַתּוּת

הַסּוֹפֵג בְּעָלָיו הָרְחָבִים

נֹגַהּ מֻפְלָא שֶׁל שְׁקִיעָה

 

וְקִירוֹת הַבַּיִת אַף הֵם מְשִׁיבִים

מִלָבְנַם הַמְּטֻיָּח הֵיטֵב

בֶּהָרוֹת שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת

 

עַל הַפֶּרְגּוּלָה, עַל הָוִּיסְטֶרְיָה,

שֶׁהִשְׂתַרְגָה מֵעָלֶיהָ בְּמֶשֶׁךְ הַקַּיִץ

וְרַבּוּ עָלֶיהָ, וְהִתְעַבָּה נוֹפָהּ,

 

וְהִנֵּה הֵם כְּבָר מַצְהִיבִים,

נִתָּקִים מֵעֲנָפֵיהֶם בָּזֶּה אַחַר זֶה,

נִקְטָפִים בְּרוּחַ הָהָר הָעֵרָה,

נוֹפְלִים, נִגְרָפִים, נִבְלָלִים

עַל הָאָרֶץ, בֵּין שְׁיָרֵי הַדֶּשֶׁא

לְנִבְטֵי פִּרְחֵי הַבָּר –

 

שׁוּב עוֹלָה מִן הַנֶּפֶשׁ הֶמְיָה יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה,

שֶׁהָיְתָה גּוֹאָה בִּי לְיַד חַלּוֹן יַלְדוּתִי מוּל הַיָּם,

שֶׁהָיְתָה מַכָּה בִּי בֵּין סִמְטְאוֹת נָוֶה צֶדֶק,

שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי לְהֵעָצֵר עַל הָרֶכֶס

בְּנֶפֶשׁ מֻכָּה מֵרֹב יֹפִי, מֵרֹב תַּדְהֵמָה –

 

שֶׁהָיְתָה מְמַלֵּאת מִמֶּנִּי שִׁירִים שֶׁל יָגוֹן

וְשִׁירִים שֶׁל כְּמִיהָה, שִׁירִים רְווּיִים בְּעַצְבוּת,

בִּבְדִידוּת, בְּאַלְמָנוּת, בִּתְשׁוּקָה לֹא פְּרוּקָה,

 

גּוֹאָה וְעוֹלָה וְנִטְעֶנֶת מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

בִּרְגָשׁוֹת, בְּאֵרוּעִים, בְּתָכְנֵי נֶפֶשׁ

בְּחִלּוּפִי הַמָּרוֹת הַמְזוּגוֹת בְּגוּפִי –

 

וְעַתָּה אֵין לָהּ עַל מָה לְהִתְרַכֵּב,

בַּמֶּה לְהַכְלִיא אוֹר וָרֶגֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלִּי,

וּבָנַי הֵם שֶׁלִּי, יֵשׁ כֶּסֶף בַּבַּנְק וְתַבְשִׁיל

בַּמַקְפִּיא, וְרַק אוֹר הַשְּׁקִיעָה הַזֶּה,

 

הַנּוֹפֵל עַל הַנּוֹף וְנִסְפַּג בְּדָמִי, מֵעִיר בִּי

הֶמְיָה בִּלְתִּי רְצוֹנִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, הַיּוֹדַעַת

לְפַעְנֵחַ עָצְמָה רַק בַּמִדְרָג הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר

שֶׁל רְגָשׁוֹת מֻפְשָׁטִים. כְּמִיהָה, עֶרְגָה, גַּעְגּוּעַ,

 

וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ מִלִּים. וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

6.1.17

 

 

נס הריפוי הטבעי של תובל

דניאל מכין קובבות.jpg
דניאל מכין קובבות, כדורי עפר וחרסית עם זרעוני פרחי בר וקטניות, לזריעה, במסגרת החוג לטבע ופעילות טו' בשבט, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

     ביום שני, כשנסעתי עם אבא שלי לתחנת הרכבת בכרמיאל, פתאום קלטתי שאין לי סיגריות. נדהמתי. "נשארתי בלי סיגריות, אבא, אני לא מאמין שזה קורה לי," אמרתי לאבא, "יש לי רק את הסיגריות הצמחיות שהכנתי למקרה של הפסקת עישון."

     "טוב מאוד," אבא חייך.

     "לא, אני לא יכול להישאר בלי סיגריות," אמרתי לו, "כנראה שהטיפול של יצחק בכול זאת עובד."

     התנעתי, נסעתי עד הכפר, קניתי סיגריות ומיד הצתתי אחת, כדי להירגע, להיות בטוח שאני עדיין מעשן.

     היום זה קרה לי באופן שונה. כשהתעוררתי משנת הצהריים ידעתי שעלי לנקות את המקרר, ואחרי כן להכין ארוחת ליל שישי. אז הכנתי לי מים חמים עם לימון (כך אני תמיד פותח כול בוקר וכול אחר הצהריים, בכוס מים חמים עם כמה טיפות לימון בתוכה, ורבע לימון סחוט), והתחלתי להוציא את הדברים מן המקרר. כשסיימתי, פתאום קלטתי שעוד לא שתיתי אספרסו, כדרכי, מיד אחרי מי הלימון.

     אבל הייתי עסוק מכדי לעשות זאת, וכך דחיתי את האספרסו עוד ועוד, ועמו גם את הסיגריה שבאה אחריו. כי תיכף ארוחת ערב, וזה יהיה מטופש לשתות אספרסו לפני ארוחת ערב.

     את הסיגריה עישנתי לבסוף, כשיצאתי לזרוק זבל. אבל עישנתי אחת, לא חמש כמו בכול אחר צהריים רגיל. את הקפה שתיתי רק אחרי שהילדים נרדמו. משמע, העברתי ארבע שעות של אחר צהריים וערב בלי קפה. ולמרבה התדהמה שרדתי את זה בכבוד.

     הערב, כשהתיישבתי לבדוק עבודות של תלמידיי, אמרתי לעצמי שלא אשתה כרגע עוד כוס קפה. יצאתי החוצה, קטפתי מרווה ועלי שומר בגינה, הוספתי עליהם עלי סטיביה וקליפות קינמון, והכנתי לי קנקן גדול של תה. זה מה שאני שותה כרגע. בעונג.

     כשהגעתי לתובל, הייתה לי הרגשה שהמקום הזה יבריא אותי, ויאריך את ימיי. לא ידעתי עד כמה. כשהתחלתי בטיפול אצל אופיר פוגל, שכני הנטורופט המהולל באמת, הוא אמר לי, שהיסודות העיקריים לריפוי, עוד לפני השינוי בתזונה, הם החיים בחיבור עמוק למקום הזה, לנוף, לאדמה ולטבע – והורדת הסטרס בחיי.

     כיום, כמה חודשים מאז התחלנו לעבוד יחד, יש לי הוכחה מוצקת לכך. עשיתי בדיקות דם השבוע. רמת הסוכר שלי ירדה, רמת הכולסטרול ירדה פלאים (אמנם, בשילוב השיבה לכדורים להורדת כולסטרול ותזונה גם יחד, אבל הירידה באמת מדהימה), תחושת החיות שלי גוברת, ועמה גם האושר והשלווה.

     כן. עוד יש לי רגעים שאני יוצא מדעתי, כמו הערב, כשהילדים השתוללו לפני ארוחת הערב ובמהלכה, ואני התחננתי לפניהם שיתנהגו יפה ליד שולחן השבת, כי אני פשוט לא יכול לאכול איתם ארוחת ערב בכזו רמה של מתח. בשלב מסוים פשוט ביקשתי מהם לעזוב את השולחן, ואחרי שסיימתי לאכול אמרתי להם, שלהבא, אם הם לא רוצים לאכול ארוחת ערב, הם ממש לא חייבים, אבל דבר אחד אני מבקש מהם – לכבד את שולחן השבת, ולהיות שקטים בזמן שאני מברך על נרות השבת ועל היין. ואחרי כן, אם הם לא רוצים, שלא יאכלו איתי, אבל לא יפריעו לי בסעודת השבת.

     ואז עלינו למעלה, ולמרות שהייתי מתוח מאד, התפשטתי, נכנסתי איתם מתחת לפוך כמדי ערב, קראתי להם סיפור ויישנתי אותם בין זרועותיי.

מיכאל ודניאל צובעים.jpg
מיכאל ודניאל מציירים על קליפות אקליפטוס, במסגרת פעילות טו' בשבט, של החוג לטבע, בשיתוף ילדי קיבוץ פלך, השבוע.

*

     כידוע, אלירן דה-מאיו פתח בתובל בית-מרפא, הפועל כמעט במקביל להגעתנו הנה, וכנראה מחולל נפלאות במטופליו. אני לא התחברתי עדיין לבית המרפא של אלירן, מפני שאני עושה מסע בעצמי. אבל כול יום שעובר מגלה לי, שהמסע הזה פשוט מופלא, ושיש לו גם תוצאות ברורות. אני אוכל את יוגורט העיזים וגבינת התום של אבירמה ושחר, לא מתעצל ומכין לי סלט ירקות ענק ועשיר מדי יום, עם צ'יה וזרעי פשתן וגרעיני דלעת, גבינה או טונה, מבשל מרק כתום ודגים, והחיים פשוט נראים לי הרבה יותר יפים וטובים ככה. ואת זה אומר קודם כול הגוף.

     עודני מעשן. קשה לי להיפרד מזה. אבל ירדתי כבר כ 30% לפחות בכמות הסיגריות, ואם אני מוצא את עצמי שוב ושוב מגלה שאין עמי סיגריות, ושאני לא ממש זקוק לשש כוסות קפה ביום, העסק הזה, עם יצחק בריפוי מרחוק ועם אופיר בריפוי ברחוב שלנו, כנראה עובד.

     ועכשיו מילה אחרונה לחבריי ולחברותיי במרכז – במהלך השנה האחרונה פניתי אליכם/ן לא פעם, בפוסטים וגם בשיחות צ'ט ובטלפון, והזמנתי אתכם/ן לבוא לבקר כאן, כדי להתרשם מן המקום, אולי תרצו לעשות לכם ולילדיכם בו בית. אף אחד מכם/ן לא הגיע לכאן. השבוע, אפילו חשבתי לכתוב לכם מכתב בשפת ההפך. לכתוב לכם 'לא, אל תבואו הנה, יחידניות וסוטים שכמותכם. אנחנו לא רוצים אתכם כאן.' סתם, כדי לעצבן אתכם ולגרום לכם לקרוא בזעם את דבריי, רק כדי לקבל בסופם הזמנה נוספת לאושר.

     אבל אני לא כזה. לא מסוגל להיות מרושע בכאילו. אז הנה אני אומר לכם שוב. שמעו, יש פה עדיין בתים להשכרה ולקנייה, ובקיבוץ השכן, המחובר אלינו במערכת החינוך ובחוגים וגם טופוגרפית, בקיבוץ פלך, הכשירו קרקע להרחבה חדשה.

     אמש גם הייתי בפגישה ראשונה של מנהל בית הספר שיוקם כאן, על הרכס, ויתחיל לפעול בספטמבר הבא. מיכאל ודניאל יעלו בו לכיתה א'. מדובר בבית ספר מן האגדות, שני מבנים עתידניים שיוקמו על שלושים דונם, בתקצוב מיוחד של משרד החינוך, שרואה בו אחד משישה בתי ספר נבחרים בארץ, 'מוטי המאה העשרים ואחת.'

     זה יהיה בית ספר פתוח, דמוקרטי, אמו, כזה, שכאשר שמעתי את הנחות היסוד שלו ואת משנתו החינוכית, את מבנה הכיתות והחונכות ומערכת השעות בו, אפילו אני, מרדן מטבעי, מרטתי את שערי מרוב שמרנות. אבל הילדים שלי כנראה הולכים להיות מאוד, מאוד מאושרים בו.

     אז הנה אני כותב לכם שוב. ומבטיח לא לחזור על כך בקרוב. שמעו, המקום הזה מבריא את הגוף ואת הנשמה. הנוף, האנשים, אורחות החיים כאן. יש כאן מערכת חינוך מפוארת, שאשכרה הצילה לי את הילדים וגם אותי. אז למה אתם מחכים? אתם לא מבינים שפרנסה אפשר למצוא גם בצפון, או לכול היותר לרדת כמוני, פעמיים בשבוע, לתל אביב, ברכבת, אבל את האושר והבריאות הנובעים מן החיים כאן אי אפשר למצוא בעיר? למה אתם מחכים בכלל?

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

התמקדות

על הגג
שני ילדים מול סנוורי השמש על גג עץ במתקן משחקים בגן השעשועים של תובל

     היום אחר הצהריים, אחרי התלבטות רבה, ביטלתי את קורס הכתיבה שאמור הייתי לפתוח ביום ראשון הקרוב, בתל אביב. חיכיתי עם זה עד לרגע האחרון, משתי סיבות. לא רציתי לאכזב את מי שנרשמו לקורס, וידעתי שיום אחרי כן, ב-1 לחודש, אזדקק לכסף שאין לי מושג מניין אשיג אותו, וזה הכניס אותי לחרדה.

     אבל הגוף שלי והנשמה שלי אמרו לי להרפות. מאז נובמבר שעבר, אז עשיתי את המהפך הדרמטי, מכירת הבית בנווה צדק והמעבר לתובל, ועד כה, עברתי תקופה עמוסה, מורכבת ומטלטלת מאד. הבוקר דפדפתי ביומן העבודה שלי אחורה, ונוכחתי בזה. שמונת החודשים האלה כללו שבועות אחרי שבועות של משא ומתן על הבתים, ובו-בזמן אריזות, הובלה, פירוק, הרכבה, קליטת הילדים בגן, הבאת הכלבה והחתולים אל הבית שלנו, הקמת גן הירק, שש עד שמונה סדנאות כתיבה מדי שבוע, עריכת כתבי יד של אחרים, וגם הוצאה לאור של שלושת כרכי השירה שלי ושל הרומאן 'אשת הפיראט היהודי.' אל אלוהים, זה היה מטורף.

     עכשיו הגוף והנשמה שלי רוצים שקט. רוצים ליהנות מהכאן ומן העכשיו. והמחשבה הכלכלית שלי גם מבהירה לי, שאין שום טעם בירידה ליום שלם לתל אביב, בשביל שכר של 50 ש"ח לשעה (זה מה שהייתי מרוויח משלוש שעות עבודה ושש שעות נסיעה ועוד שעת בדיקת עבודות, מדי שבוע, לששה תלמידים בלבד). מוטב שאשב בבית ואכתוב את שלי, או אערוך ספרים של אחרים. זה אולי מלחיץ בטווח הקצר, אבל הרבה יותר משתלם בטווח הארוך יותר.

     יותר מכל הבנתי, שאני זקוק לשקט. לחופש יחסי. עדיין יש לי יום שבועי, יום שלישי, בתל אביב, וסדנה בימי רביעי בבית, ועוד סדנה בבקרי שישי במכללת כנרת. וזהו זה. אסור לי לקחת על עצמי עוד קורס, עוד יום בתל אביב. עלי לשרות בתוך ביתי ובתוך חיי ויצירתי, שכל כך קשה לי לחזור אליה כעת, אחרי חודשים עמוסים כול כך, וגם בתוך קמפיין השיווק ויחסי הציבור וההצלחה של ספרי.

     אחר הצהריים, אחרי שהודעתי לתלמידיי על ביטול הסדנה, הזמנתי אותם תחתיה לסדנת און ליין או למרתון כתיבה בתובל, ויצאתי עם הילדים לטייל בישוב. הם קמו משנת הצהריים שלהם די הפוכים. דניאל נכנס להתקף תסכול כזה, שהפך כבר לנדיר, ושום חיבוק וחיזוק לא עזרו לי איתו. זה התחיל מכך שלא רצה להתעורר, המשיך בזה שתבע שאני אעלה למעלה להביא לו בגדים להתלבש בהם, מה שסירבתי לעשות, כדי שיגלה עצמאות ויבחר את בגדיו בעצמו, המשיך בזה שהתקשה לתפעל את נגן המוסיקה שלו ודפק את האוזניות שלו בזעם על השולחן, ואז סדק אחת מהן, מה שרק הגביר את בכי התסכול שלו, וכך הלאה.

     הבנתי שעלי לשנות אווירה לכולנו. מיד. אז הוצאתי אותם החוצה, לשאוף אוויר בכיכר הרוח. בתחילה מיכאל היה אתי ודניאל המצוברח התבודד על טבלת סלע לבדו. לאט לאט התקרבתי אליו, עד שהושבתי אותו בחיקי בחיבוק. ואז, אחרי שנרגענו, התחלנו ליהנות.

     בכיכר הרוח צומח עץ חרוב. לפתע קלטתי שפריו כבר הבשיל. ואם יש פרי שאני מטורף עליו, מלבד תאנים, הוא החרוב. אז קטפתי לעצמי שני חרובים מן העץ השופע הזה, ברכת ה' ממש, וכרסמתי בהם בהנאה. אחרי כן הלכנו במשעולי הקיבוץ לברך בברכת שבת שלום את ורוניקה, הסייעת בגן, שנמצאת בביתה בחופשה מאונס בשל פגיעה באצבע ידה. בדרך קטפתי לי גם כמה תאנים בשלות מן העץ.

     היינו קצת עם ורוניקה, ואז המשכנו לגן השעשועים, שם ביקשו מיכאל ודניאל להראות לי איך הם מטפסים על קורות ועל גגות. פחד אלוהים. אבל הם עשו זאת במיומנות רבה.

     ואז חזרנו הביתה להכין לנו ארוחת שישי. הילדים קלפו וחתכו לקוביות את תפוחי האדמה, ואני שימנתי ותיבלתי והכנסתי אותם עם העוף לתנור. אחרי כן הם קצצו גזרים וקישואים למרק, ואני שפתתי הכול על האש. בזמן שארוחת הערב התבשלה, הצעתי להם לראות את הסרט 'עלי באבא' בטלביזיה. מיכאל נשכב במקומו הקבוע על הספה וצפה בסרט. דניאל הזמין אותי החוצה, וביקש שאשב מול הטרמפולינה, כדי שיוכל להראות לי אילו סלטות הוא יודע לעשות.

     ואז הדלקנו נרות, עשינו קידוש, אכלנו ארוחת שישי והילדים די מהר ביקשו לעלות למעלה לישון. אבל במיטה של אבא. כדי שלא יצטרכו לנדוד אליה במידה ויהיו להם סיוטים. אגב, אתמול תחקרתי את מיכאל על אילו סיוטים הוא מדבר. הוא סיפר לי שהוא חולם על מכשפות, שגונבות מאנשים זהב ותכשיטים.

     הילדים נרדמו ואני התיישבתי בחוץ, עם עיתוני השבת, קורא אותם ברוח ההר הקרה, עד כדי כך שהתלבטתי אם לא להיכנס הביתה וללבוש ג'ינס וסוודר. כן. באמצע יולי. עד כדי כך קר כאן בערב, בתובל. הרגשתי לבד, אבל עייף מכדי לקרוא לחבר מן הסביבה. עייף מכדי לחלוק את עצמי עם זולת. עייף אפילו מכדי להאביס את עצמי בדברי הפרשנות של העתונאים האהובים עלי, ובהם נחום ברנע, בן כספית, בן דרור ימיני ואלכס פישמן, על אירועי השבוע הזה. שבוע של תהפוכה והססנות מדינית מיותרת, מרה.

*

     קראתי לפוסט הזה 'התמקדות', מפני שכותרת זו מעבירה היטב את מצבי כעת. כפי שמלמדת שיטת ההתמקדות, שהכרתיה בסדרת פגישות שערכתי עם רונה רענו שפריר הנפלאה, בזמן הכתיבה של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' הפכתי כאן, בתובל, לקשוב יותר לעולמי הפנימי, לנפשי ולגופי. וכאשר גופי ונפשי מסרבים בכול תוקף לעוד יום עבודה בתל אביב, וממש מזהירים אותי מפניו, אני מקשיב לזה.

     כעת, לראשונה בחיי, אני בוחר לחיות את הכאן ואת העכשיו. זה קשור גם לטיפול הנטורופתי שהתחלתי בו השבוע. בעקבות עצתו של המטפל, אופיר פוגל שכני, רכשתי הביתה מלאי של קטניות. פול, חומוס, מאש ושעועית ירוקה. גם בישלתי מהן שעועית ירוקה ברוטב עגבניות עם לימון פרסי (אני מת על התבלין הזה), פול גדול (אני מטורף על פול גדול מבושל וחם, ואוכל אותו כמו פיצוחים), חומוס, מרק חומוס, ירקות ומנגולד (ישר מן הגינה), ומרגיש בי שינוי מיידי. תחושת השובע חזרה אלי, לראשונה מאז גילו אצלי רמות סוכר של קדם-סכרת.

     החיים כאן ועכשיו באים לידי ביטוי גם ביכולת החדשה שלי כאן לצאת לגינה, לקטוף ממנה את היבול היומי של עגבניות (זה מטורף, כמות העגבניות שמפיקים השיחים בגינתנו), מלפפונים ועשבי תיבול, ליהנות מן התאנים והחרובים הצומחים בחוצות (גם רימונים הולכים ומבשילים על עצי הרימון ברחובות הישוב), ליהנות מן השפע המזומן לנו פה, לברך את האל ולהודות על הקיים.

     ובעיקר קשורה ההתמקדות הזאת להבנה ההולכת ומבכירה בי, שאת השנה הקרובה עלי להקדיש ליצירה. שזה פשוט בנפשי. שאינני יכול להמשיך להתרוצץ כל העת אחר הפרנסה מהוראת כתיבה, בשעה שאני דוחק הצידה את כתיבתי שלי, שדוחקת בי לשקוע בה – בשלושה רומאנים וספר הורות וקובץ סיפורים ועוד הרבה. וכי על כן, שמי שרוצה ללמוד ממני כתיבה, בדרכי האישית, שעיקרה אהבה והכלה והקשבה, הצמחת כותבים וליוויים בדרכם, יצטרך לעשות זאת בקורס שבועי אחד בלבד בתל אביב, או בסדנה און-ליין, או לבוא הנה, לתובל.

     ועל כך עוד אכתוב בהרחבה.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה, רגועה ומלאת אהבה ושפע, וגם יופי. ואם מאד חם לכם, שם, במרכז, עשו עם עצמכם חסד. צלצלו הנה, הזמינו צימר, ובואו לבקר פה. ואל תשכחו להביא אתכם סוודר. בערבים ממש קר כאן. אבל ריחות התאנים ועשבי התבלין נישאים למרחוק, עם קולותיהם של התנים ושל חרקי הלילה, הכלבים ובני האדם, וצינת הערב יחד עם קולותיו ישרו עליכם הרבה נועם וגם שלווה גדולה.

אלוהים גדול.

מעמד הר סיני
הציור הזה, של מעמד הר סיני וההתגלות האלוהים בפני בני ישראל, מלווה אותי מאז 'התנ"ך בתמונות" של ימות ילדותי. מישהו/י יודע/ת מי צייר אותו? אילן.

              יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י
וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ
יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי.

 

את הסיפור שאספר לכם היום עלי בעצם לכתוב בהמשכים. אני יכול להתחיל אותו מלפני זמן רב. אבל אתחיל אותו מאתמול. מפני שזה סיפור של חניכה לאמונה ולדעת. אבל אתחיל באתמול.

  אתמול התקיים בביתי בקיבוץ תובל מפגש 'תובל בנעלי בית.' בקיבוץ נהוג, שמדי שבועיים-שלושה מזמין/ה אחד/ת החברים/ות את חברי הישוב לשיחה בתחום מקצועו. מכיוון שכעת חל שבוע הספר, וגם הוצאתי לאור בו ארבעה ספרים חדשים, פנה אלי צוות הספרייה בהצעה לקיים אצלי מפגש. כמובן שנעתרתי לפנייה ושמחתי בה.

     עוזרת הבית שביקשתי ממנה שתבוא לעזור לי הודיעה לי שאינה יכולה להגיע. כך, אפוא, ביליתי את יום האתמול בניקיון הבית והחצר, באפיית שתי עוגות בחושות – עוגת תפוחים לפי מתכון של ניקי ב, כמובן, ואחריה – עוגת שסק. המצאה שלי , על בסיס כל המרכיבים של עוגה בחושה אצל ניקי. במקום תפוחים פשוט הכנסתי לבלילה חתיכות שסק. ולא סתם עוגת שסק אפיתי, אלא קפקייקפס שסק. והם יצאו נהדרים.

     חשבתי שיגיעו 7-8 אנשים. הגיעו כשלושים. החבר'ה הביאו עמם הכול. עוגות, קפה, אבטיח. ישבנו חצי מן הזמן בחצר, ואחרי כן, כשהחלה רוח ההר לנשוב, עברנו פנימה. סיפרתי להם את סיפור חיי כיוצר, קראתי בפניהם כמה שירים וקטע אחד מ'מעשה בטבעת,' טיוטה בצד גרסה סופית, וחלקתי עמם את תהליך היצירה שלי.

     בזמן כלשהו בשיחה הזכרתי, שעסקתי במשך שנים רבות בהדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד. בתחילה בקן רמת השרון, אחרי כן בקן נוף ים ולבסוף גם פתחתי קן, יחד עם חברי יואב צור, במגדל העמק.

     בשלב זה של השיחה אמרה לי אבירמה, שהכרתי אותה עד לאותו רגע כאשתו של שחר מהעיזים וכאמא של ים ושל סול, שנדמה לה שאנחנו מכירים. שנינו ילידי 1960, שנינו היינו בתנועה באותו זמן, אני בקן רמת השרון והיא בקן הרצליה. לא יכול להיות שאיננו מכירים.

     הבטתי בה, ואז, בבת-אחת, כמו נשר מעיניי מסך עבה של שכחה בן עשרות שנים. ראיתי למול עיני את אבירמה מקן הרצליה. "אלוהים, אבירמה, ברור שאנחנו מכירים!" קראתי, "אני שפן!"

     'שפן' היה הכינוי שלי מכיתה ג' עד הצבא. זכיתי בו בשל אוזניי הבולטות, והוא הפך לשמי בפי כול, בייחוד באותם שנים, בתנועה.

     "את שפן אני מכירה וזוכרת!" צהלה אבירמה, "את אילן שיינפלד לא:):".

     ישבנו שעות אחרי שהערב כבר הסתיים. העלינו זיכרונות, חלקנו פיסות חיים חסרות, דיברנו הרבה על הישוב. ואני בירכתי בלבי על הזימון שזימן השם בפניי את אבירמה ושחר ובנותיהם, ואת המקום הזה, תובל.

     אבל זו הייתה רק ההתרגשות הראשונה של אמש. בכניסתי כבר למיטה, אחרי שסידרתי את הבית, זה היה כבר אחרי חצות, מצאתי הודעה בצ'ט של פייסבוק מחברתי אסתי כץ, הזמרת, שפעם הופענו יחד. ההודעה שלה פשוט הקפיצה אותי מתדהמה.

     אסתי כתבה לי, שפרופ' רחל אליאור, אחת החוקרות שאני הכי מעריך, הכי קורא והכי מעריץ, במדעי היהדות – היא וחביבה פדיה הן בעיניי שני מאורות גדולים מאוד בחקר היהדות, לא רק בארץ, אלא בעולם, ובמחקרים ובמאמרים של שתיהן אני נעזר בבניית העולמות הבדיוניים של ספריי – היא נינת ניניו של הרב שמואל פלאח, או פאלאג'י, כפי שנכתב שמו במקומות אחרים.

     חשבתי שאני מת מתדהמה. הרי התקשרתי לרחל והתייעצתי איתה בזמן כתיבתו של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' אחרי שקראתי מאמר מקיף שלה על מעמד האישה בשבתאות. אחרי כן התכתבנו לא פעם בפייסבוק, ואני קורא אדוק של הפוסטים שלה על מצב העניינים בישראל כעת. מי היה מעלה בכלל על הדעת, שאנחנו מחוברים בעוד נים כזה של קסם!?
בחצות וחצי כבר התכתבנו בנושא.

     הלכתי לישון מלא, מוצף לגמרי. מן המפגש עם החברים והחברות בתובל, מן הגילוי של אבירמה, מן הגילוי של רחל.

     בבוקר קמתי מלא הודייה, ואחרי שנתתי למיכאל ודניאל שוקו ואקטימל, בלעדיהם אינם מתחילים את הבוקר, התיישבתי בחצר הפורחת, לכתוב את דפי הבוקר שלי, ומה שיצא מתחת ידיי הוא תפילת הודייה לאלוהי ישראל, אל חי וקיים, על שזימן אותי לקיבוץ תובל וזיכה אותי בכול הפלאות האלה.

     וסיפורי הפלאות האלה הם מאתמול, אבל יש מלפניהם עוד סיפורים רבים כאלה, שאם ירצה השם אתן גם אותם בפניכם/ן.

     ולא, לא חזרתי בתשובה ולא התחזקתי. אני עדיין הומו חילוני, על פי הגדרתו של המושג, אבל תמיד הייתי אדם דתי מאוד בתוככי לבי, וכך גם אשאר.

     שתהיה לכם שבת שלום.

נ.ב.

מחר אהיה בדוכני הוצאת כינרת זמורה בכיכר רבין, ואחתום על ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי'. אביא אתי גם את כרכי השירה החדשים שלי, "שירי הטארוט," "על מהותו של הג'סטין" ו"ספר התמורה." את הילדים כנראה אשאיר עם סבא בבית, בגלל החום הכבד שישרור מחר ברחבי הארץ, ובייחוד במישור החוף.